מנחל-גוונים לחאן-סהרונים, מכתש רמון 2 – מקטע 46 – 03/02/19
אנחנו יוצאים ליום השני של המקטע הדו-יומי שלנו בנגב, שמתמקד במכתש-רמון. אנחנו אחרי לילה מפנק במצפה-רמון, והבוקר במצפה-רמון בהיר, בלי עננים ובלי רוחות – כלומר: לפנינו יום חם, וסה"כ כ- 11 ק"מ לא קשים, אבל מאוד מהנים… לפנינו הליכה שתחילתה מישורית, ואנחנו פותחים בהליכה מהירה בערוץ של נחל גוונים, והגעה לטיפוס להר סהרונים – לפנינו קטע יפה במיוחד על הצלע הדרומית של מכתש-רמון – וגם נדבר על משהו שקרה לקיר. כאשר נגיע לפרסת-נקרות נראה מה מצב המים שם, ודרכה נגיע לחאן סהרונים, שממנו נתגלגל לכביש, וצפונה.
אנחנו יוצאים לדרך סמוך למרגלות הר קטום, לתוך נחל גוונים – אנחנו חוזרים למכתש, ובאופק כבר נישא אלינו הקיר שעליו נטפס. העצירה הראשונה שלנו היא ליד צמח הסילון הקוצני, עם תכונת הרותמיות המשתנה: כאשר יש מים הסילון הקוצני מצמיח עלים, והגבעול סגול – כמו עכשיו, וכאשר אין מים – העלים נושרים, והגבעול הירוק ממלא את התפקיד של העלים – מה שצפוי לקרות עוד כמה ימים. בהמשך ההליכה יש פריחה עשירה ומגוונת – במגוון צבעים וגוונים, כיאה לנחל גוונים… לפני העלייה על הר סהרונים אנחנו שומעים שמקור שמו הוא צמח עם פרי בצורת סהר שפורח כאן. אנחנו עוצרים כדי לקחת אוויר ולשתות מים, ועכשיו אין ברירה: לעלות… זה ת-ל-ו-ל, אבל קצר. בסוף העלייה הראשונה יש פירצה מלאכותית במכתש, שנפרצה לטובת הקצא"א – קו צינור הנפט אשקלון-אילת, "ציר-הנפט" – ונשאלת השאלה? מי מעביר פה נפט, ומאיפה?… התשובה מובילה אותנו לשלל אירועים שהחלו בשנת 1969, ולסבך שכולל את איראן, רוסיה, זיהום-קרקע, תביעות משפטיות, הובלה של מים, וחלומות על עתיד שיכלול שיתופי-עולה בין-לאומיים והובלה של גז…
אנחנו עוזבים את ציר-הנפט ופונים מעלה, ומהר מאוד מגיעים ל-'חלון' למכתש, עם תצפית-נוף נהדרת: ממול משמאל מצפה-רמון והר גמל, מימין מעלה-מחמל והמצד בו טיילנו, הדרך הפנימית עד חאן-בארות – היא ציר-הנפט, ממול גבעת-געש – הגעשית – זהו סלע הבזלת היחיד במכתש-רמון, כלומר: זו ההתפרצות הגעשית היחידה שהתפרצה במכתש-רמון – אחרי שהמכתש כבר נוצר… מימין – הר ארדון, החלק המתחבר של ה-'לב' של מכתש-רמון – שם נצעד במקטע הבא: אזור נידח במיוחד, שיוביל אותנו לכיוון הערבה. אנחנו רואים גם את מצד-סהרונים – הוא סוף המסלול שלנו – אבל לא להתבלבל – הוא לא כזה קרוב – לפנינו עוד השלמה של הר סהרונים, ירידה ממנו, ובעיקר את סיבוב הפרסה… את גבעת-חרוט הקונוסית ואת נחל ארדון אנחנו רואים רק בהמשך. כאן – ובנקודות נוספות על המצוק – אנחנו מצטלמים – קבוצתית ואישית, וממשיכים במגמת טיפוס ועלייה לאורך המצוק, עם עצירות מזדמנות כדי ליהנות מהנוף הנהדר – כמעט כל המכתש פרוס למרגלותינו, מהאוויר, מהשמש הנעימה, וגם כדי לדבר קצת… באחת התצפיות בהמשך אנחנו רואים גם את כרבולת-חרירים – יעד נפלא שגם בו עוד נטייל בהמשך הטיולים בשביל-ישראל. לפני הירידה מהר סהרונים אביצר חושף בפנינו את האשליה האופטית – אנחנו רואים את תוואי הנוף, וחושבים שכיוון הזרימה הוא פנימה – בכיוון צפון-מערב, אבל למעשה הזרימה היא כמובן החוצה, בכיוון דרום-מזרח. כאשר אנחנו מגיעים למטה זה פתאום 'ברור', בעיקר כאשר רואים את הנטייה של העצים… משמאל נמצא חאן-סהרונים – הגבעה עם הריבוע הבנוי – והוא נמצא בקו ישר לשסע בהר – זהו הצוהר לדרך-הבשמים הנבטית, ולימים – לדרך הרומית, וזה הזמן לפתוח צוהר לעולם הנבטים, שהתמחו בהובלה של בשמים ותבלינים מחצי-האי ערב, ומהמזרח בכלל.
אביצר מספר לנו גם שזהו מעיין מעניין ומיוחד במיוחד: המים כאן מיוחדים ושונים – מאז ההטלות של פצצות-האטום במלחמת-העולם השנייה ביפן נמצא באטמוספירה של כדור-הארץ חומר רדיו-אקטיבי שמתפרק לאט, וכל טיפת-מים סופחת ממנו קצת – כך שהוא נמצא בכל המים בכדור-הארץ – ובכן, כמעט בכל המים, כי במים במעיין זה – אין את החומר הזה! איך זה ייתכן? המשמעות של היעדר החומר הרדיו-אקטיבי במים היא שאלו מי-גשמים שירדו לפני מלחמת-העולם השנייה, ומאז מחלחלים בקרקע, כן – במשך עשרות שנים. אלו מים פוסיליים, עתיקים.
כאשר אנחנו משלימים את הירידה ומתחילים לצעוד בכיוון הפרסה – שרק אחריה נגיע למצד. אנחנו מתקדמים בתוואי-הנחל הרחב, ואביצר מסביר לנו שאם היה מגיע שיטפון עד עכשיו – לא היה קורה לנו כלום, כי היינו זזים הצידה ועולים קצת ואפילו נהנים מהצילום, אבל אם חלילה זה היה קורה מעכשיו – היינו בבעיה: הזרימה כאן עוצמתית, בגובה 8-2 מ', והתוואי צר וגבוה – כך שאין לאן לברוח. לכן, נראה את הסלע החלק והמשוייף, וגם את המערות שהן טבעיות, ומעידות על כוחה של הטיפה. שינוי התוואי כאן נוצר בגלל השינוי הדרמטי בסלע- זהו קטע קצר עם סלע גיר שונה – קשה, סדוק ומחלחל, ולכן כאן הבלייה היא קארסטית, לעומת הבלייה בתוואי הרחב שהיתה כימית, וגרמה לנפילות של גושי סלע מהשכבות העליונות. אנחנו יושבים כאן במעבר הצר, מברכים על מזלנו שאין כאן קבוצות נוספות עכשיו, ונחים בהתחפרות בתוואי הצר ובמערות הקארסטיות.
אנחנו ממשיכים לצעוד בכיוון מצד-סהרונים, ובשלב מסויים כרבולת-חרירים במלוא הדרה נישאת מאחורינו. עכשיו אנחנו רגועים, אבל אין ספק שאנחנו חווים את "אפקט המקטע הבא", שאנחנו כבר מתרגשים/ חוששים ממנו…
מצד סהרונים הנבטי הוא המקום להמשיך ולהרחיב-דעת על הנבטים. בח'אן שאנחנו יושבים בו ניתן לראות את החומה ההיקפית – שהיתה כמובן גבוהה יותר – ובסיסה אבנים כדי שהמים מהמעיין לא יפגעו בבסיס המבנה שהיה בנוי מלבנים מבוץ. מסביב החדרים, ובמרכז היו הגמלים והסחורות. הסיפור הנבטי המופלא גרם לכך שכיום דרך-הבשמים מפטרה לים-התיכון – שעל חלקה אנחנו צועדים בשביל-ישראל – היא אתר מורשת-עולמי לשימור של אונסק"ו.
סמוך למצד סהרונים אנחנו מסיימים את המסלול המיוחד של הר-סהרונים פרסת-נקרות, הידוע בכינויו 'הרסה-פרסה', עושים מתיחות ועולים על האוטובוס חזרה, שביציאה מהמכתש עובר סמוך למחצבות-הגבס הישנות, עם ה-'תותח' בצד הכביש – ששימש להפרדה של הגבס שנכרה מהסלע, ושלוליות-המים עם הקנים – עדות לכך שמדובר במי-תהום קבועים, ולא במי-שיטפונות מזדמנים ועונתיים. אנחנו מסכמים לעצמנו מקטע/ים של מכתש-רמון, ומחשבותינו נודדות כבר עכשיו להמשך הצעידה המרתקת בנגב…