מעוספייה לכביש 762 – מקטע 16 – 13/05/17
היום אנחנו מתחילים לצעוד בהיפוך-כיוון, כלומר את הצעידה בכרמל אנחנו מתחילים מתוך הכרמל עצמו, בעוספייה, ועם הנושא המתבקש – הדרוזים. היום נחלוף באנדרטה ייחודית למלחמה נשכחת, נרד למטה את כל הדרך עד עמק זבולון והקישון בשביל נוח ומוצל, ונסיים בעלייה ובשביל חשוף… בכל מקרה, אנחנו זוכים לפתיחה ראויה לצעידה במסלול בכרמל, עם הסיסמא: "ביום טוב רואים מכאן את החרמון"… – והיום – יום טוב מאוד!
לאחר צעידה קצרה אנו מגיעים למיצפור דויד אייזן, לזיכרו ולזכר שמונה חללים נוספים שנפלו בסואץ בשנת 1970 – זוהי האנדרטה היחידה למלחמה הנשכחת – מלחמת ההתשה, ובה גם תותח של התותחנים.
מה היה בה, במלחמת ההתשה? לא ניצחון ולא הפסד, לא תמונת-ניצחון ואפילו לא הגדרה מדוייקת מתי נפתחה – בסיום מלחמת ששת-הימים, או בהרעשה של מוצבי קו בר-לב בחודש ינואר 1969, וכל מטרתה, כמו שנאצר הגדיר – להתיש את ישראל אחרי התבוסה במלחמת ששת-הימים. סיום המלחמה הגיע עם הסכמי הפסקת-האש בחודש אוגוסט 1970, אבל את התחושה בישראל הגדיר חיים גורי: "תל-אביב מוארת, והתעלה בוערת"… בכל מקרה, אנו נמצאים באנדרטה היחידה למלחמה זו, שהוקמה בכלל כמיצפור ע"י משפחת אייזן.
אנו ממשיכים בירידה במשך כרבע שעה, ועוצרים לארוחת-בוקר ותה מוקדם של רמי, ואחרי זה נמשיך לצעוד בדרך נוף-כרמל – מקום שיש בו אפילו שירותים בשביל-ישראל – אבל… הם נעולים…
בדרך החורש הים-תיכוני, עם פריחה של דם-המכבים, אביצר עוצר דווקא ליד בוצין-מפורץ, ומדגים לנו איך הצמח מגיב לפציעה קלה של עלה – הוא משיר אותו תוך כ- 40-30 שניות, משיקולי יעילות אנרגטית.
אביצר גם מדגים לנו את יחידת-הנוף הנפרדת בה אנו צועדים כעת: עד עכשיו צעדנו בגליל העליון ובגליל התחתון, וכעת אנו צועדים בכרמל, שהוא כמו בוהן של הרי-השומרון – אבל עם שני מפרקים: הר אמיר (אום אל-פאחם), ואדי-ערה למיפרק רמות-מנשה, ו-וואדי מילך למיפרק רום-הכרמל. עוד מימי-קדם נחלים אלו הם הדרך מהחוף לצפון: המלך המצרי תחותמס השלישי תיאר שתי דרכים אפשריות אלה כאפשרויות המעבר שלו במסעו צפונה.
הכרמל מוזכר בתנ"ך ככרם-אל, "ההר הירוק כל ימות השנה", עם עצים ירוקי-עד, אדמות פוריות, ועם הרבה משקעים בזכות הגובה והקירבה לים. אנחנו צועדים בנחל המעפילים/ נחש הצפון-מערבי המתון יחסית, ולא בנחל יגור הדרום-מזרחי התלול. כאן יש סלע גיר ימי משולב בווריאציות שונות של גיר דולומיטי עשיר במינרלים (כמו בנחל קדש), ולכן הצומח כאן הוא יער/ חורש טבעי.
בכרמל יש שני יישובים דרוזים – עוספייה ודליית אל-כרמל – היישובים הדרוזים הגדולים בארץ ובעולם. בעולם יש כ- 1.5 מיליון דרוזים, רובם מתגוררים בסוריה, לבנון, ירדן, ישראל, וגם בוונצואלה. זה המקום לשמוע את הסיפור המרתק על היווצרות הדת הדרוזית, המנהגים והמנהיגים שלה, מאז ימי אל-חאכם באמר-אללה – השליט השופט החכם, האכזר, המיסטי, ובסופו של דבר – הנעלם… היעלמות שהובילה להופעתם לאחר שנות-דור בהרי-הצפון בכלל, וכאן בכרמל בפרט. אביצר פותח צוהר להמשך הצעידות בכרמל, כאשר מציין שעד שנת 1830 היו בכרמל כ- 15 יישובים דרוזיים, שלאורך חלק מהם נצעד בהמשך, ואז גם נבין מה קרה, ואיפה הם כיום… בנוסף, אנו מקבלים הסבר על המשותף ועל המבחין בין הדרוזים בגולן לבין אלו שבכרמל. אלה היו 60 שניות, ואולי 360, על הדרוזים – וכן, אביצר מבטיח שיהיו עוד.
אנו צועדים ומוקפים בחורש ים-תיכוני סבוך וצפוף, וחולפים על-פני עצי קטלב, שנמצאים בשלב ההשלה של קליפת-הגזע – ממש כמו שחזינו בתקופת ההשלה הקודמת בסתיו, ונתקלים גם בבור-"הוטה" קארסטי, בעומק של כ- 30 מטרים (!), ומייד אחריו מגיעים למיפתח-נוף לכיוון מזרח וצפון: מתחתינו נפרס עמק-זבולון, לפנינו מצוקים דרמטיים – יגור, ובהמשך נישא רכס הרי-נצרת, כלומר: לפנינו עוד ירידה לכפר-חסידים, ועוד עלייה אל היעד… עכשיו גם השמש קופחת, והראות לרחוק התפוגגה. מי ששומר על הריכוז לומד גם על הקשר המפתיע בין החוטמית (ממשפחת החוביזה) לבין… מרשמלו (!).
אנו ממשיכים לרדת, ולהבחין במצוקים המכונים 'צוקי-הכתר', וברום הצוקים – דגל ישראל, המסמן את היעד של מסלול-הכתר, בטיפוס מיגור… צוקי-הכתר הם גדת-נחל המעפילים/ נחש, בו אירע בשנת 1945 הסיפור הדרמטי והמפורסם של השיחרור וההברחה של המעפילים ממחנה המעפילים עתלית, שכלל את ההתגייסות של תושבי חיפה והאזור להעלים אותם מהבריטים, ולקלוט אותם ביישוב היהודי – סיפור שכבר הפך לחלק מתולדות-ישראל… בסיפור הזה היו מעורבים, שוב, איש הצללים שאול אביגור מהמוסד לעלייה ב', שליד קיברו וקבר בנו חלפנו בבית-הקברות כינרת, נחום שריג – מפקד המבצע שעוד נפגוש בסיום הצעידה לאורך שביל-ישראל – באום-רשרש, וסגנו יצחק רבין, שעוד נפגוש במגוון מקטעים…
אחרי שהמעפילים הגיעו ליעדם – גם אנחנו יכולים להמשיך להתקדם… כעבור חצי שעה גם אנחנו מגיעים לקיבוץ יגור, ולפאתי גן-השעשועים – כמה סמלי – "בלאגן". ביגור אנו צופים אחורה – מימין – נחל מעפילים, משמאל – יגור, ולפנינו – הגשר, גשר הרכבת – רכבת העמק ההיסטורית שחזרה לפעול!
אחרי שאנחנו עוברים במעבר התת-קרקעי מתחת לכביש 70, אנחנו יושבים על גדות-נחל הקישון – זה הזמן להפסקת-צהריים, לרמז נוסף לדמות המיסתורין, ולתה/ קפה שני של רמי. מסביבנו: שיא פריחת הקוצניים, בדגש לקיפודן ולברקן הסורי.
אנחנו מתקדמים לכיוון כפר-חסידים, זהו כפר חסידות שניסה לחקות את קיבוץ יגור, אבל אחרת… זהו כפר עם גינות רחבות וגגות אדומים, ואחת מהן היא 'יענקל'ס שטעטל' – מוזיאון לקהילות היהודיות באירופה. אביצר פוקח את עינינו להבדלים בין החסידים לבין החרדים: הם חולקים אותה אמונה ואת אותם הספרים, אבל בעלי גישה שונה לחיים: הגולה הקרה, הקשוחה והמתמשכת שמה דגש על התבדלות – קיום המצוות מכורח-המציאות, ללא חדוות-חיים, ללא שמחה, רצון ולצון… הבעש"ט, מייסד החסידות, אמר שצריך לעבוד את האל בשמחה, בחוויה, בחדווה ובשירה – שזו המהות. הבעש"ט המשיל זאת להבדל בין מרק עוף וירקות ביום חורף קר – המרק הרצוי הוא מרק חם ולא קר…
בקצה הכפר אנחנו עוצרים עצירה אחרונה ומוצלת מתחת לעץ אלון מרשים ועם בריזה מרעננת במיוחד, ואז מתחילים לטפס. למעשה, חזרנו להשלים את הצעידה בגליל התחתון…
בתקופת הציונות, קבוצות של חסידים רצו לחיות בארץ-ישראל קרוב לקרקע, ולחדש את עבודת האדמה, כאשר המטרה היתה להעלות את היבול הראשון – לירושלים. משלחת זיהתה את הקרקע סמוך לקיבוץ יגור הסמוך, והם הגיעו ועלו על הקרקע בחדווה – אבל אז התחילו למות: ערבים, ביצות, מחלות, רעב – ולהם לא היתה התמיכה של המוסדות הציוניים. בשלב מסויים קק"ל ניסתה לסייע בהכשרה חקלאית, ובשנת 1933 אנשי 'הפועל-המזרחי' הצטרפו והביאו עימם תקציבים והתמחויות שונות – אלו היו למעשה תושבים עירוניים ותעשיינים, והם הקימו את כפר-חסידים ב'.
לקראת סיום, אנחנו מקבלים עדכון ומתמלאים ציפייה לקראת הצעידה הבאה, שתסיים ותסכם את עונה ב' של הצעידה שלנו – זו תהייה צעידה בה נרד מהכרמל לים, לאור שקיעה ולאור ירח, לקראת הסיום החגיגי בחוף האקוודוקט בקיסריה, וכן – יהיו עוד הפתעות…