מחאן-סהרונים לגב-חולית, מזרח רמון 1 – מקטע 47 – 13/11/2020
בשעה טובה ומוצלחת, אחרי עיכובים וציפייה ארוכה במיוחד – ככה זה בימי קורונה… – אנחנו מתכנסים לצעידה דו-יומית עם הקבוצה שלנו – קבוצת אירוס, שמחדשת ימיה כקדם, אחרי השבתת-קורונה שנמשכה שמונה חודשים (!). אנחנו פותחים את העונה השישית, אבל למעשה משלימים את שני המקטעים שמשלימים את העונה החמישית… אנחנו נפגשים בספיר, מעמיסים ציוד על העגלה של אביצר ועומרי – את הציוד נפגוש רק בסוף היום, בגב-חולית, בחניון-הלילה והמאהל המאורגן שלנו…
נסיעה באוטובוס מביאה אותנו לנקודת-ההתחלה – ואנחנו עוברים דרך השביל החדש של החולות-הצבעוניים של המכתש, עם תותח-הגבס של המחצבות, נקודות-התצפית והאגמים הנסתרים, ומגיעים לנקודת ההתחלה במזרח הרמון, ומכאן נתחיל את הדרך למעבר המרגש לערבה (!). מזג-האוויר מצויין, והמסלול ידרוש צעידה של כ- 15 ק"מ כבר היום, במסלול מרהיב שיכלול טיפוס על כרבולת-חרירים, הליכה על ה-'סכין' של הכרבולת, הפסקה לתה-שטח של אבי, ונרד במפלים ובבולדרים לכיוון גב-חולית, שם יחכה לנו חניון-הלילה המדוגם של עומרי: אנחנו נזכה לטייל בדרך שאין אליה גישה שהיא לא רגלית – זהו נוף-בראשית אמיתי! אז אנחנו יוצאים לאחד הטיולים המיוחדים והמאתגרים בשביל-ישראל – ובארץ בכלל, וקוראים בשמחה: שהחיינו וקיימנו והגיענו למסלול הזה!
אנחנו מתחילים לצעוד, וזה מה שנעשה רוב היום – אביצר ממהר להבהיר שזה אחד מאותם מסלולים שהם Less talk – MORE WALK… אנחנו בחאן-סהרונים, משמאלנו הר ארדון המשמעותי לנו במסלול היום, ומימין הר סהרונים שבו כבר טיילנו, ואנחנו צועדים קדימה אל השפיצים של כרבולת-חרירים. זו שמורת-טבע אידיאלית, אפילו שבילי-אופניים לא עוברים כאן. אביצר מזכיר לנו את שיחותינו על המכתשים – פעם היה כאן הר, והר ארדון היה למרגלותיו, והיום זה הפוך. השיעור: פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה – ותמיד תזכור את זה…
אנחנו צועדים כק"מ מנהלתי ראשון כדי לחבור לשביל-ישראל, בכיוון הפוך מהכיוון שבו הנבטים צעדו. אנחנו עוצרים בצל עץ-שיטה, אוכלים משהו קטן, פותחים מפה – ורואים שבפעם הראשונה נתחיל בקצה (השמאלי/ מערבי) של מפת סימון-שבילים (17), ונצעד ברציפות עד הקצה השני של המפה (הימני/ מזרחי), כאשר ה-"אומגה" במרכז המסלול היא גב-חולית, בו נלון. במבט קדימה אל השביל אנחנו רואים של השביל הלבן בו נטפס – ואביצר מבטיח שזוהי רק ההתחלה… אנחנו במדבר-נטו, אין שום דבר אחר בטווח הראייה – לא דרכים רחבות, לא יישוב, ואפילו לא עמודי-חשמל. אנחנו במגמת ירידה – כרבולת-חרירים בגובה 583 מ', וספיר בסוף בגובה 37-… – בסוף נגיע לערבה, אבל איכשהו אנחנו כל-הזמן מטפסים…: נטפס על הרכס, נלך על ה-'סכין', נרד לנחל מעוק – בו נאכל ארוחת-צהריים, נטפס לאוכף האמוניטים, ונרד בחדות – "נתרסק", כדברי אביצר – לנחל גלד ולגב-חולית – אל החניון.
כמו כל דבר במקטע הזה – הטיפוס מאוד עוצמתי… אבל הוא "אנושי", ובמהלכו חשוב לעצור מדי-פעם, ולהסתכל קדימה וגם אחורה, וגם כדי לצלם – מה שנעשה שוב (ושוב…) כאשר נגיע לפיסגה, לנקודת-גובה 583 מ': מלפנים ומאחור ה-'סכין' וגם שן-רמון, מכתש-רמון נפרס מתחתינו במלוא הדרו, והנה מעוק – אחת מנקודות הניקוז של המכתש. אנחנו נחים ואוכלים באחת הנקודות המרשימות בשביל, נטולת מגע יד-אדם, עם נוף מדברי דרמטי ומרשים. אביצר מצביע לנו על בקעת-ארדון – אנחנו בקצה "הלב" של המכתש, ומספר לנו שכאן חיות גם חיות-בר גדולות – ערודים, פראים, וכמובן ש-"פעם היו כאן נמרים"… אביצר מציין שאנחנו במקטע שביעי שבו אנחנו 'פוגשים' מכתש, ושזו למעשה מסיבת-הפרידה מארץ-המכתשים, ואנו מפנים מבט אל הנוף שילווה אותנו בהמשך – הרי-אדום… בשלב זה אנחנו עדיין רואים את קיר המכתש – ואת צידו הפנימי, ובצד השני זה כבר לא המכתש. אביצר גם מסביר לנו כאן שהשם 'כרבולת-חרירים' מגיע מהמוני החורים הקטנים שבסלע, שכן חריר הוא השם של החור בקצה המחט…
אביצר מזכיר לנו גם שאנחנו ב-"דרך הבשמים" הנבטית – ממש כאן הם צעדו, רק בכיוון ההפוך: התוואי אמנם מפותל, אבל יחסית נוח לצעידה. בדרך היו פזורים מצדים לאבטחה, ואחת לכ- 30 ק"מ ח'אן מאובטח ללינת-לילה ולהצטיידות – במקרה שלנו: מצד-נקרות לחאן-סהרונים שכבר עברנו. עבור הנבטים אלו ק"מ משמעותיים מאוד – כי זה כבר סוף הדרך של כ- 700 ק"מ, שתסתיים בנמל-עזה.
זמן לצעוד – ולא להפסיק להסתכל על הנוף – על קצה ה-'סכין' של הכרבולת, שאחריו ניפרד סופית מהמכתש, ונתחיל לרדת בצד החיצוני שלו. זה זמן טוב להיזכר שחלק ניכר מהסחף של המכתש נסחף לערבה – ולמעשה, אם לא סחף זה – היינו צריכים לרדת 10 ק"מ נוספים, כי עשרת הקילומטרים העליונים של הערבה הם סחף של המכתש…
אחרי הירידה – שהיתה דרמטית כמובן, אנחנו עוצרים לארוחת-צהריים ולהתרעננות, ואנחנו מתקדמים בנחל מעוק – שהוא לא מעיק בכלל, בכיוון הערבה. אחרי ירידות, עליות, ובחירת נתיב להתקדמות בבולדרים שמכסים את תוואי-השטח, אנחנו מגיעים אל שרידי אמוניטים בנקודה גבוהה עם בריזה מרעננת, ונוף מרשים קדימה ואחורה. האמוניטים הם שבלולים שצללו באמצעות בליעה של מים, צפו באמצעות שיחרור בועות-מים, והתקדמו באמצעות הוצאת גזים לאחור… הם חיו לפני כ- 60-50 מיליון שנים – כלומר, בתקופת הדינוזאורים, ומכאן החשיבות והעניין של השרידים שלהם – הם חיו ונכחדו במקביל להם.
מכאן לפנינו רק ירידה ועוד ירידה – ואביצר ממליץ לעשות אותה לאט – זה לא קטע אירובי, אלא שטח מרשים, דרמטי, בראשיתי, ובעיקר… מאתגר: הסלעים פזורים בכל צורה, גודל ומנח אפשריים, ואנחנו מתרשמים מ-"אצבע אלוהים" – אחת היחידות בארץ, שנוצה בקימוט הסלע. באמצע הדרך, מלמעלה, אנחנו מבחינים במאהל שלנו, עם הג'יפ של עומרי, מעגל-האוהלים, והמדורה שתחמם אותנו, ותבשל את האוכל שלנו…
אנחנו מגיעים אל המאהל המוכן (!), אוכלים ממגוון מאכלים של סירי-פוייקה (!!) ונהנים משמיים זרועי-כוכבים(!!!) – זמן מצויין לשיחות-חולין, לסיכום היום, ולהתארגנות לקראת מחר – מוקדם מחר, כי היום הארוך הזה, שהיה WOW אחד גדול – היה המבוא ליום ארוך יותר שמחכה לנו מחר…
אז… לאוהלים, ולילה טוב, ומחר מוקדם (!…) בבוקר מתחילים מחדש, או אולי נכון יותר לומר – ממשיכים!