ממעלה עקרבים לעין-ירקעם – מקטע 40 – 03/03/18
אנחנו יוצאים לצעידה דרומית-מדברית אחרונה לעונה זו, ואביצר מבטיח מקטע דרמטי ונהדר שיכלול גם את מעלה-פלמ"ח – המקום הפופולארי והמרשים בו, את מעלה עקרבים, נחל ימין ונחל חתירה ועד עין-יורקעם בפאתי המכתש הגדול, ובעיקר סולם, יתידות, צוקים, נופים, והבדלי גובה משמעותיים ומרשימים במיוחד… מה שלא ייכלל היום זו עצירת תה-של-רמי, כי בדרך אין נקודות-עצירה אפשריות של רכבים.
אנחנו מתחילים לצעוד, ובנוף מולנו נחשף מגדל קטן – קולטן מרכזי, וסביבו מאות מראות שמתכווננות לפי כיוון השמש – זהו מרכז יעיל לאנרגיה סולארית, שאוגר חום שמאפשר ליצור אנרגיה גם כאשר אין אור-שמש ישיר. בנוף אנו רואים מימין גם את השיפולים המזרחיים של המכתש, ומשמאל את מישור ימין – בו עוברת הדרך המנדטורית של מעלה-עקרבים, שיושבת על שרידי הדרך הרומית, לכיוון הערבה ואילת: כאן עובר הגבול והמעבר בין הארץ הנושבת לבין הערבה.
אנחנו מתחילים לצעוד, ואפילו עוברים בדיקת-ביקורת של המאבטחים של "מפעל הטקסטיל", בתוואי של נחל שבו חול – לא חול ים ולא חול אבן, וסביבינו פריחה צבעונית של פרחים, וריכוזי עיריות, ומסביב גם פרפרים וחיפושיות, אבל ללא דבורים. בדרך אנחנו גם חולפים על-פני גבי-ימין, המלאים במים – וגם במתרחצים. זהו תוואי נחל עם מפלים, ובהמשך כאשר נחבור לשביל-ישראל – נצעד עד עין-יורקעם – בנחל חתירה, בין שני המכתשים. אנחנו צועדים בשבר-סלעים, בגלל המים שהתחתרו ויצרו גבים – דרך חשובה לאגירת מים במדבר, שמאפשרת שמירה של מים בלי שיהיו מלוחים, וסביבינו סלעי גיר וצור, המעידים על שחיקה מתמשכת, ובהתאם החול הוא התפוררות עד-דק של אבן גיר שהתבלה במשך כמאה-מיליון שנים, ואביצר מבטיח שלפנינו דיונה ענקית… הגב הראשון – העליון, ישרוד עם מים עד הקיץ, כי יש לו גם מעיין קטן, ואחרי הדיונות יש גבים נוספים – שהם פחות מוכרים ותיירותיים, אבל מומלצים (לא לגלות…).
אנו ממשיכים לצעוד בין "חלונות" של מפתחי נוף שונים, בהם נפרסים מצוקים, נחל ימין והחבירה שלו לנחל חתירה – וכל "חלון" משמעותו היא עצירה לסדרת צילומים… באחד מהם אביצר מצביע על סדק מוצל, ומציין ששם נעצור בהמשך להתרעננות, כי מדבר זה מדבר – ומתחיל להיות חם… בירידה אנחנו נחשפים לשכבות של הסלע צבעוני וערוצי גבס – רצועות של הסלע הלבן – לשונות של חרסית שהתאדו וכוסו, וממשיכים אל הסדק הגדול – ואביצר מבהיר שבאמת עוד X שנים כל זה ייפול – והנחל ימשיך לזרום קדימה – ולהתחתר לאחור…
אנחנו חוברים לערוץ נחל (שולי) נוסף, ולשביל-ישראל. מימין הסדק בסלע בצורת סמיילי עם מרפסת-נוף, ומולנו נחל חתירה במלוא עוצמתו. נחל ימין יוריד אותנו לנחל חתירה – שם הסדקים והשברים דרמטיים, ונתקרב למעלה עקרבים – הדרך הישנה לאילת עד 1954 ופיגוע האוטובוס, עליו נדבר בהמשך…
מעלה עקרבים – על שום מה? לא על-שם עקרבים, אלא מהפסוק "והיה העקב למישור" עקב – ההר, המעלה התלול, מקורו מהמילה עקב, שמודגשת באמצעות תוספת האות ר' – לעקרב, שמשמעותו: 'ממש תלול' (כמו שגשם זולף מודגש ומועצם בכינוי גשם זלעפות…), כלומר: מעלה עקרבים הוא מעלה מאוד רציני, בקצה של רכס חצרה, בירידה הדרמטית לנחל צין. כאשר מדינת ישראל קמה – דרך זו היתה הדרך לאילת, לאחר שלקראת סיום המלחמה במסגרת מבצע עובדה חטיבת הנגב וחטיבת גולני ירדו לאילת במקביל – השנייה דרך מעלה עקרבים בדרך לערבה. כעבור כחמש שנים ירדה שיירה של אוטובוסים לאילת לחגיגת חמש שנים למבצע עובדה, ואחד האוטובוסים נפגע בדרך חזרה צפונה במעלה עקרבים, בפיגוע רצחני. אביצר מקריא לנו את מה שכתבה אחת הניצולות היחידות מהאוטובוס, מירי פירסטנברג, שהיתה ילדה בת חמש בזמן האירוע, ולא משאיר אף עין יבשה. הפיגוע הקשה פגע מאוד במורל הלאומי, ובעקבותיו ראש הממשלה השני – משה שרת, התניע סלילה של הדרך החדשה לאילת, וגם פנה לשני משוררים שיכתבו שיר לשיפור האווירה, ומנחה את הרדיו להשמיע אותו. הם מביאים לעולם את השיר:
|
אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח |
עֲלֵה וּבְעַר כָּאֵשׁ |
כָּל מִי שֶׁנְּשָׁמָה בּוֹ, |
יעקב אורלנד ומרדכי זעירא – הצלחתם, תודה.
בעודנו מדברים, חגה סביבינו הציפור סיס-הרים, בעלת המבנה האווירודינאמי דמוי המטוס. זו ציפור שיש לה הרבה טורפים באזור (ובעיקר העייט), ולכן היא לא נחה, וכמעט הכל היא עושה באוויר, בעודה עפה – אוכלת, מזדווגת, ואוכלת…
אנו בעצירת תה-של-רמי, נטול רמי אבל עם תה שאביצר מכין לנו במקום, תחת עץ השיטה, שאביצר מספר לנו על הייחודיות שלו כבית-גידול מדברי שוקק לצמחייה ולחי באזור, עד שנמצא מי שכתב גירסה של הסיפור "דירה להשכיר" – לעץ השיטה… במדגם חלקי ורגעי אנו נחשפים לקולות הצופית, לצמח הרונג-השיטים הטפיל שצומח בסמוך, ולצמח היחנוק היפה שחונק את המלוח, ולעלים שצבי – שיכול לא לשתות במשך שבוע – יכול לאכול ולקבל מעט נוזלים מהעלים – זו השיטה…
אנחנו ממשיכים לצעוד לכיוון נחל חתירה – כאן החול רב ושונה – זהו חול שמגיע מהמכתש הגדול. לפני שנעלה את מעלה פלמ"ח, אנחנו שוב עוצרים תחת עץ-שיטה, עם ה-"שחורדינית" של המדבר – הטריסטרמית, שמפתיעה ולא בורחת בגלל הנוכחות שלנו.
לפנינו מפל, ואין איך לעבור למכתש – אז נעלה את מעלה-עלי: כאן ישבה פעם פלוגה ב' שבאה לכאן לאימון שהוסווה כסיור לימודי-מחקרי במדבר, כי הבריטים אסרו על הפלמ"ח להתאמן, והוא בתגובה יוצא ל- no man's land – וכאן יכול היה להתאמן בניווטים ובמטווחים. הפלוגה נכנסה למכתש הקטן, וחבריה נדהמו מהנוף ומהמסלול. מקור השם של מעלה עלי הוא עלי בן-צבי, בנם היחיד של מי שלימים יהייה הנשיא השני של מדינת-ישראל, יצחק בן-צבי, ורעייתו הסופרת רחל ינאית בן-צבי, שהתייבש במהלך הסיור, וחבריו סחבו אותו במעלה. לימים הוא נהרג בקרבות בבית-קשת, חבריו נזכרו במקרה, והמעלה נקרא על-שמו.
אביצר מכין אותנו היטב לקראת העלייה – כולל שיחה על הצעידות במדבר בעונה הבאה, ואנחנו מבינים שזה רק החימום להמשך הצעידות במדבר… ועכשיו אפשר לצאת לדרך, לאט ובקצב קבוע… עד הסולם הגדול, היתידות, והמקטע היפה והדרמטי לאורך קו המצוק, ונהנים לצפות בצל היורד על העלייה, בהדרגה. לאחר השלמת העלייה ומנוחה קצרה בסופה, ברור שזה המקום לתמונה קבוצתית, ואנו ממשיכים לצעוד במגמת עלייה מתונה על נחל יורקעם/ חתירה, חולפים על-פני מספר גבים, ומגיעים לעין-יורקעם, שם אביצר מרכז אותנו לסיכום: סיימנו את אחד ממקטעי המדבר הקלאסיים, שזכינו לצעוד עם הרבה מים – ולשיחרור שרירים, אחרי המדרגות שהן חציבה רומית מקורית, ולפני מסילת-הרכבת והסנפיר שעליו נטפס בעונה הבאה… העיניים נוצצות – יש למה לחכות!