מלטרון לבית-מאיר – דרך בורמה – מקטע 28 – 20/10/18
היום אנחנו פותחים את עונה 4, ופנינו להרי-ירושלים ולשפלה מחד, ובמקביל להתקדמות בציר הדרומי. אנחנו נפגשים במנזר לטרון, ליד אנדרטת הסובלנות, בה חקוקים שלושה שמות שמסמלים אחדות: רש"י (גדול מפרשי התנ"ך), סלאח-א-דין איובי (שגילה נדיבות כלפי הצלבנים), וברנאר מקלברו, מייסד המנזר שהתנגד לפגיעה ביהודים, וטבע את המשפט "הפוגע ביהודי – פוגע בציפור-נפשו של ישו".
לפנינו פתיחת עונה – גאווה ושמחה להגיע כבר לעונה הרביעית (!) של הצעידות בשביל-ישראל, ונראה שאכן מדובר במקטע מעורר גאווה יהודית וישראלית…
נופי השפלה נפרסים לפנינו, ורמי – הפעם זה המדריך – מספר על בני-ישראל ששבו לארצם לאחר כ- 400 שנות גלות/ עבדות במצרים, חצו את הארץ, ושעטו מיריחו – צפונה, דרומה ומערבה. בספר יהושוע כתוב על המלחמה נגד חמשת המלכים של עמים זרים שהתיישבו כאן, ויהושע רצה להמשיך את המומנטום של הניצחון, עד האירוע המפורסם "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" (ספר יהושע, י', י"ב), שלפי הסברה והפרשנות – וללא ביסוס ארכיאולוגי – אירע ממש כאן – הנה היישוב איילון, והנה, כאן נערך הקרב.
בהתייחס לתקופה הרבה יותר מאוחרת וקרובה – אנחנו באזור של מבצר לטרון, מסביב היו פזורים כפרים ערביים, חלקם בנקודות התיישבות עתיקות, כמו אנואס – כנראה שימור של השם אמאוס, שהיה במהלך השנים כפר יהודי, רומי ונוצרי, וגם האתר של אחד הניצחונות הגדולים של יהודה המכבי, שעשה אמבוש לכוחות הליגיון היווני, ועד היום מלמדים את הקרב הזה בבתי-הספר למלחמה של צבאות מודרניים. אנחנו באזור שהרבה קרבות נערכו בו, כי מי ששלט כאן – שלט על העמק ועל הדרך הראשית מיפו לירושלים. זה גם מה שהביא את הצלבנים לכאן, כנקודת שמירה מרכזית בדרך של הצליינים, והם בנו כאן את 'מבצר האבירים' – 'לטורון דה-שבלייה' (Le toron des chevaliers), שהכפר הערבי הסמוך שימר את שמו 'לטרון'. המנזר הסמוך שעליו אנחנו מדברים הוא דווקא מנזר השתקנים – זרם תרפיסטי של נזירים שמקורו מאזור תרפ שבצרפת. אחד הנזירים הוא יהודי מומר שהחליט להקים יישוב שיוקדש לשלום בין הדתות, וכך הוקם היישוב הסמוך נווה-שלום.
רמי מסביר לנו גם שהכרזת המדינה נערכה בתל-אביב ולא בירושלים – בגלל מה שקרה כאן: בין ההחלטה של כ"ט בנובמבר, לבין הכרזת העצמאות שרר בארץ-ישראל כאוס מוחלט, ולמעשה מלחמת העצמאות כבר פרצה, ואת ירושלים היה קל לחסום, ולהטיל מצור על 100,000 היהודים שבה. כאשר בן-גוריון הגדיר: "יש ירושלים – יש ישראל, אין ירושלים – אין ישראל". מייד לאחר הכרזת המדינה פרץ השלב השני של מלחמת העצמאות, מול שבעה מצבאות ערב, ועל המובלעת של ציר 443 השתלט הליגיון הירדני החזק והמאומן. לישראל כח צבאי קטן ומפוזר בכל החזיתות, שנמצאות כולן במצב קשה, בטבעת-חנק – ובן-גוריון התעקש על ירושלים, ואף הקים חטיבה חדשה תוך שבועיים בראשות שלמה שמיר (שהיה מג"ד בצבא הבריטי) – היא חטיבה 7, שמטרתה לפתוח את הפקק בציר לירושלים. בתאריך 24-25/5 מתחילים במבצע בן-נון א', משחררים את חולדה ואת בית-סוסין, ומגיעים לכאן, אבל כאן יש התבצרות צבאית מאורגנת של הירדנים. בן-גוריון הורה על המשך תקיפה, ומבצע בן-נון ב' יוצא לדרך: חטיבה 7 מחוזקת בגדוד נוסף מחטיבת אלכסנדרוני, וגם המבצע הזה נכשל. במהלך מבצע זה התרחש הסיפור המפורסם של אריאל שרון וחילוצו הנועז על-ידי יעקב בוגין, שהיה פצוע בעצמו, וסירב להפקיר את שרון. גם מבצעים נוספים לא הצליחו להסיג את הליגיון הירדני, וכך נשארה מובלעת ירדנית ממש עד כאן – עד שנת 1967. הפיתרון שנמצא כדרך לירושלים היתה דרך חלופית, שבה נצעד – היא דרך-בורמה: הדרך לירושלים לא עברה בתוואי של כביש 1, אלא דרך צרה, בצומת נחשון. רמי מקריא לנו עדויות מרגשות של נהגי השיירות, שנתקעו בעיקר בפקק של שישה ק"מ, משער-הגיא ומשלטי-לטרון והכפרים בהמשך – ומכאן החשיבות האסטרטגית של מצודת לטרון. דויד בן-גוריון המשיך להתעקש, עד שנמצא התוואי האלטרנטיבי לדרך – דרך-בורמה, שאנו צועדים בתוואי המסומן והמוסדר שלה – אבל במקור היא התגלתה במקרה: שלושה פלמ"חניקים יצאו מירושלים ל-'אפטר' בתל-אביב – כמובן, לא בכביש – אלא חיפשו דרך אחרת, ומגיעים לנען, סמוך לרחובות, ואז נשאלים: איך הגעתם?… – וכך הדרך התגלתה, ונפרצה והותאמה לטובת המשאיות של אז – 15 ק"מ מבית-סוסין מזרחה, ועד בית-מאיר, כולל קטעים של סרפנטינות שאיפשרו עבירות לרכבים, וגם קטע קצר בו הציוד הועבר ברגל. היו מי שחשבו לקרוא לדרך "דרך 7" או "דרך הג'יפים", לבסוף "דרך בורמה" תפס, על-שם הדרך שהסינים מצאו בדרום-מערב אסיה, כאשר יפן פלשה לשטחם, כדי להעביר סחורות דרך בורמה…
ארוחת-הבוקר והתה הראשון היום נעשית עם רמי & רמי, והתה… אנחנו צועדים בשביל ג'יפים רחב – בדרך בורמה, במגמת ירידה ועם הבהרה שעוד יהיו עליות "מתונות", יותר או פחות, בדרך לאנדרטת מח"ל ולרכס השיירות. בגבעה 314 אנחנו רואים מאיפה יצאו כל המתקפות על המנזר-מוצב הירדני, ולאן הם נסוגו. בשלב מסויים אנחנו גם משקיפים אל מושב תעוז הסמוך. סמוך לעין-סוסין אנו מגיעים לקטע שהרכבים לא יכלו לעבור בו בשום דרך, ולכן הרכבים הגיעו מכל צד: עמוסים מתל-אביב, וריקים מירושלים, והעברת הציוד ביניהם נעשתה ידנית, וכל קבוצת רכבים חזרה לנקודת המוצא שלה, עמוסים לדרך הסרפנטינות המורכבת, או ריקים לתל-אביב… אנחנו ממשיכים לצעוד בדרך הסרפנטינות עד כביש 38, ולמשלטים 16 ו- 21.
בנוסף לשיירות שהעבירו ציוד – אוכל, תחמושת, ציוד רפואי – היה צריך להזרים מים, והמים הוזרמו ממפעל-נצים בירקון ללטרון, ומשם לירושלים. מכיוון שהירדנים פוצצו את תוואי המים בלטרון, נדרש פיתרון, אז הוחלט לנצל את דרך בורמה גם לזה – ומים הוזרמו ב-"קו השילוח" – מנען לחולדה, למזכרת-בתיה, והלאה עד ירושלים. קו זה נקרא על-שם קו המים שנבנה להעברת מים מנקבת-השילוח לירושלים בתקופת המלך חזקיהו. הקו תוכנן על-ידי שמחה בלאס, מהנדס המים של ישראל, פותר בעיית המים ל- 11 הנקודות בנגב, ולימים היזם המוביל של המוביל-הארצי. שמחה בלאס נזכר שיש לו עודפים של צינורות מים מהפרויקט בנגב, והם נפרסו כאן. בעיות הגובה נפתרו כאן באמצעות כוח הגרביטציה, חוק הכלים-השלובים, ומשאבות. תוואי המים הזה פעל בסך-הכל כשישה חודשים, עד שעברו לדרך הגבורה בדרך הסמוכה למושב תעוז.
אנחנו צועדים, ובדרך חולפים על-פני כרמים של ענבים – כרמים בהם מייצרים יינות שזוכים בפרסים בין-לאומיים, שכעת הם מיובשים – אז על-הדרך אנחנו אוכלים צימוקים. אנחנו חוצים את כביש 38 במעבר מתחת לגשר החדש, ועוצרים לפיקניק קצר, תה שני של רמי, ובעיקר כדי לנוח ולנשום לפני העלייה הגדולה אל המשלטים. למעשה יצאנו מיער-אשתאול, ועברנו לרכס-שיירות בו נעלה למשלט 21, נרד – ונטפס למשלט 16, ונמשיך עד בית-מאיר. העלייה למשלט 21 תארך כשני ק"מ, כולם בעלייה – חלקה קשה, וחלקה מאתגרת… עד לאחת התצפיות היפות ביותר על כביש 1 ועל שער-הגיא…
זה ההמשך של דרך בורמה, אבל כרונולוגית אנחנו חוזרים כחודש אחורה, אל סיפורי השיירות שעברו בדרך שאנו משקיפים עליה, שהיתה אז צרה, תרתי-משמע… מוסא פלד כתב סיפור בידיוני על לוחם – עוזי, שחיפש דרך, ואלמוני הוביל אותו, כיוון אותו להתקדם בין צרעה לאשתאול, ונעלם לו – במעין גירסה לשמשון הגיבור… ונתן אלתרמן סיכם בשיר "דבר מבקיעי הדרך":
|
ההיגיון גזר: לשווא ! |
לך, העם הקם וחי |
זה השלב של רמי לתדרך אותנו, כמו בכל עלייה: עולים בקצב קבוע, יחסית לאט, בלי הפסקות, ובאחריות. להתראות למעלה… המישלטים שמחכים לנו ממחישים את השיטה שהופעלה כאן: תצפיתנים ערבים חמושים זיהו היערכות ותנועה של יהודים, ירו שתי יריות באוויר, והפזאעה הופעלה – אזעקה שהקפיצה את כל התושבים החמושים של הכפר, ומתחתינו היתה מלכודת המוות לשיירות. שלושת הכפרים הבעייתיים ביותר היו בשורש, במוצא, בבית-מחסיר (בימינו: בית-מאיר) ובעיקר בקסטל שהיה קן-הצרעות הבעייתי ביותר. למרות המצב והמחיר, בן-גוריון המשיך להורות על משלוח השיירות, כדי למנוע את בידוד ונפילת ירושלים. רוחבו של הכביש שנפרס מתחתינו כיום – עשרות מטרים, אבל אז הוא היה בסך-הכל שישה מטרים, ללא דרכי מילוט או נסיגה אחורה. רכבי השיירה היו מדופנים-ממוגנים, מה שהפך אותם לכבדים ואטיים. לרוב, השיירה הובלה על-ידי שלושה ג'יפים – מאסף, באמצע ובראש (או שני – המוביל היה עם פורץ-מחסומים). כך פעלו עד אמצע חודש אפריל 1948, אז הוחלט שיש לשחרר את הרכסים ואת שורש, בית-מאיר והקסטל, ולפתוח את הציר העובר ביניהם. כך יצא לדרך מבצע נחשון, על-שם נחשון בן-עמינדב, הגיבור שהתקדם לתוך הים בחציית ים-סוף: כ- 1,500 חיילים מתקדמים בשטח – רכס שיירות ורכס משלטים, נווה-אילן ואבו-גוש, קריית-ענבים, והקסטל – שם התפתח הסיפור של המפקד הערבי עבדל-קאדר אל-חוסייני – שנהרג. על הגופה נמצא אקדח עם כת משנהב, שעון זהב יוקרתי, ומסמכים, אבל הלוחמים המותשים לא זיהו את ההרוג. בהמשך היום, הידיעה על "הציפור הכלואה בכלוב" נפוצה, ופרצה מהומה גדולה – שכללה את ההתקפה שבה המ"פ שמעון לסרי והקצינים חיפו על החיילים הנסוגים ("קצינים – רדו לחפות, חיילים – היסוגו לאחור!") – ונהרג בגבורה, ההשתלטות בחזרה במהלך הלוויה, והשיחרור של המשלטים המרכזיים – 16 ו- 21.
כביש 1 הע'ותומאני היה דרך-עפר שהוסדרה מיפו לירושלים, לכבוד ביקורו של פרנץ יוזף הקיסר, בדרכו לקהיר, לפתיחת תעלת-סואץ, ונסלל על-ידי הבריטים בשנות ה- 20', במסגרת פיתוח התשתיות המנדטורי. זו עמדת תצפית על נוף ועל אתרים. באופק העיר מודיעין, ודרך ראשית בעבר – 443, ששימש את הצליינים בתקופת הצלבנים. רמי מצביע על השמורה הקטנה בארץ שכולה מתחתינו בכביש 1, ומספר לנו על הגשרים האקולוגיים הנפרסים בארץ בכלל, ובתוואי של כביש 1 והרכבת בפרט. אנחנו משלימים את התצפית, מצטלמים (…), ורמי מתעקש לספר לנו עוד סיפור משמעותי אחד שהתרחש כאן באזור: יצחק רבין ז"ל פיקד על הכוח שהתקיף את בית-מחסיר, והתחמושת אזלה. רבין ביקש סיוע אווירי, וחיל-האוויר, על שני מטוסיו, שלח את הפיתוח האחרון של התעשייה-האווירית – פצצה במשקל 200 ק"ג בחבית, שניתן להשליך מהמטוס. המטוס נשלח, אבל לא הגיע – הוא התרסק מסיבה שאינה ידועה עד ימינו. המטוס נמצא באיתנים בעזרת רועה ערבי שהפנה את הכוחות, והמקום הפך להר-הטייסים, עם אנדרטת חיל-האוויר, שכוללת את המדחס והפרופלור של המטוס.
אנחנו יורדים מהורהרים וגאים למכוניות, לאחר מקטע של גאווה יהודית וישראלית, כאשר ברקע מתנגנים השירים של חיים גורי – שיר הרעות, והשיר באב אל וואד…
|
אך נזכור את כולם, |
פה אני עובר, ניצב ליד האבן. באב אל וואד, |
… יום אביב יבוא ורקפות תיפרחנה, זה אשר יילך בדרך שהלכנו – אל ישכח אותנו… – והיום אנחנו צועדים, ומקיימים את משאלתם: צועדים – וזוכרים.
שורה תחתונה: מה משותף לכומר נוצרי שוחר-שלום, ראש ממשלת-ישראל לשעבר שנפצע בקרב, מלחמה בסין, ומים בירושלים? ובכן, את כל אלו ועוד תמצאו במקטע אחד, יחיד ומיוחד בשביל-ישראל… עונה 4, הנה אנחנו באים!