ממוזיליאום מזור לצומת ירקונים, מקורות הירקון – מקטע 25 – 28/04/18
היום אנחנו יוצאים לסיור בשוליים של סביבה עירונית – להליכת-בוקר בשביל רחב ונוח, ובהליכה מהירה, במהלכה גם נחצה כבישים – מעליהם ומתחתיהם… במקורות הירקון יהייה יפה ואטרקטיבי יותר, יהייה מוצל – ובגלל זה אנחנו צועדים בכיוון הפוך מהרגיל – כדי שבשעות החמות יותר נצעד יותר בצל ובאתרים.
אנחנו מתחילים במבנה המרשים והמיוחד של המוזיליאום. ממרחק הוא לא נראה כזה, אבל מקרוב אנו חוזים במבנה הרומי היחיד ששרד בשלמותו בארץ-ישראל, כולל התקרה! כאמור, זהו מוזיליאום, כלומר: זהו מבנה של קבר מונומנטאלי, אבל אנחנו לא יודעים של מי – כי אין כתובת או תיעוד. הסרקופאגים הם מהמאות 4-2 לספירה, עם עמודים רומיים וכותרות קורינטיות מאלפות, שהשתמרו תודות לכך שהמקום הפך לקדוש למוסלמים – יש מח'רב (גומחה לתפילה) בכיוון של מכה, לזכר הנביא יחיא – המקביל המוסלמי ליוחנן המטביל, שהקשר שלו למקום זה הוא הקירבה למקור מים. אביצר מסב את תשומת-ליבנו לקורות מלוחות-אבן, שמחזיקות מעמד כבר כ- 2,000 שנים – זו הנדסה מתקדמת למבנה עם קמרונות.
לאחר התרשמות ארוכה מהצפוי – כצפוי למקום מסוג זה בשביל ישראל (…) – אנחנו מתחילים לצעוד בפאתי כביש 444 – בהליכה מהירה ופחות אטרקטיבית מהרגיל, לצידינו היישוב אלעד – שבהמשך נצפה בו מהרי-ירושלים, ונראה עד כמה הוא גדול. אנחנו חוצים את הכביש לאחר סבבים של רמזור, ולאחר-מכן חולפים מעל כביש 6 על גשר (צפונית למחלף נחשונים, 471) – זהו גשר חקלאי לטובת מושב מזור, שהשדות שלו נמצאים משני צידי הכביש. באי-התנועה המרכזי של הכביש יש פריחה בוטאנית מגוונת – זה חלק מהחוזה להקמת כביש 6 ולתחזוקה שלו – ובעונה זו בולטת הפריחה של החוטמית-זיפנית הגבוהה והצבעונית, שנשמרה בהקפדה במהלך הסלילה של הכביש – באמצעות שימור זרעים ושתילתם בחזרה לאחר הסלילה. הפרח מפיץ את זרעיו באמצעות הרוח, וכאן הוא זוכה לעדנה – בשטח הפתוח, ובין כלי-הרכב שחולפים במהירות…
לאחר שעברנו את נחשונים ואת אלעד, אנחנו חוצים לכיוון מטעי מושב מזור, בכיוון פסי-הרכבת ועד גשר שילה – אנחנו צועדים סמוך לאפיק של נחל שילה שמגיע מהשומרון. מסביבינו פריחה צבעונית מגוונת, וכמובן הגזר הקיפח, שאביצר לא אוהב לראות – כי זה סימן שסוף האביב כבר באופק. אנחנו הולכים מתחת לגשר התורכי (פעיל לרכבות משא בלבד), ומתחת לגשר נוסף, וסמוך למטווח, ולקיבוצים עינת וגבעת השלושה (השלושה נאשמו בשותפות עם מחתרת ניל"י והוצאו להורג – ועד היום יש מחלוקת סביב הרשעתם), שפעם היו קיבוץ אחד, עד שהתפצלו עקב מחלוקת אידיאולוגית (מפא"י לעומת מפ"ם), בעיקר בסוגיית החינוך – אבל אנחנו דווקא מתאחדים ומתכנסים להפסקת התה של רמי.
אנחנו ממשיכים לצעוד בכיוון מבצר אנטיפטרוס – שהיה השער החשוב לארץ-ישראל: כל מי שעבר בארץ היה מוכרח לעבור כאן, ועבור המעבר שילם מס. זו הדרך שעברה בין מצרים – רפיח – עזה – דרך-הים ("וייה-מאריס") – לדמשק ולמסופוטמיה. באזור זה הדרך 'עוזבת' את הים ופונה מזרחה לאפק – כי הירקון היה מכשול שנעקף בין הגבעות לבין המקורות שלו.
אנחנו ליד שריד של הרכבת – עמוד-אבנים, ומסילת הרכבת שמשמשת רכבות-משא בלבד, להבדיל מרכבות-מסע… הע'ותומאנים סללו קו רכבת צר יותר מאשר המסילות של הבריטים – כדי שהם לא יוכלו לעשות בהן שימוש צבאי נגדם, אם וכאשר יכבשו את הארץ… בבוא יומם, הבריטים הרחיבו את המסילה הצרה והשמישו אותה.
אנחנו ממשיכים לצעוד בדרך רחבה ונוחה, בכיוון מבצר אנטיפטרוס – השער המשמעותי לארץ-ישראל, ואנחנו נקיף אותו סמוך למעיינות. מימין לנו – מגדל-צדק (מיראבליס הצלבנית – "המגדל היפה", ששימש לתצפית על יפו), באופק – מבצר אפק, והמעבר – ביניהם. כאן תמיד מישהו ישב, על השער של המעבר וסמוך למקורות המים ולשדות הפוריים. למעשה, אנחנו בציר המעבר של העופות הנודדים ושל האדם, ולכן יש כאן עושר של צפרות, ועושר ארכיאולוגי, והדרכה עשירה של אביצר, כולל קריאת-כיוון מבטיחה קדימה: נלך לכיוון מבצר אנטיפטרוס ונמצא נקודות-עצירה מוצלות, ונעצור לצהריים בבריכת-הנופרים.
הגן-הלאומי מרובה בשמות, עדות להתיישבות ארוכת-הימים והרצופה של כל יושבי וכובשי הארץ – עוד מהתקופה הכלכוליתית, דרך המצרים שהקימו כאן מרכז שלטוני, הפרסים, השלטון ההלניסטי, הורדוס בכבודו ובעצמו הקים כאן עיר רומית עם קארדו ואודיאון (מבנה למופעי מוזיקה ביוון וברומא העתיקות) וקרא לה על-שם אביו אנטיפטר, המוסלמים שקראו למקום בוטרוס, הצלבנים, והתורכים שהעבירו מכאן את "דרך הדואר" והמצודה היא מתקופתם, והבריטים שהקימו כאן את מפעל המים הארצי – הכל כי כאמור יש כאן שילוב מנצח של דרך ומים… כיום זהו גן-לאומי פופולארי, מעין עין-מנגל 🙂 … המורכב משני חלקים – ואנחנו צועדים בשביל שמחבר ביניהם, ובבריכת הנופרים הרחבה והפחות מתויירת של הפרח הצהוב שיכול לחיות במים עומדים בלבד – הגבעול הדק והארוך והעלה המגולגל עולה מקרקעית המים בכיוון האור, ועל פני-המים הוא נפתח, ונופל על המים, ומכיוון שיש בו אוויר – הוא צף. בשפת הבריכה אביצר משמיע לנו את הבלדה על משה יואל סלומון (מאת יורם טהרלב), בגלל שאנחנו בפאתי פתח-תקווה – וכאן התחיל הסיפור ההוא בשנת תרל"ח… –
|
ליד אומלבס הם חנו |
אם ציפורים אינן נראות |
אמר אז יואל סלומון |
אך כשהבוקר שוב עלה |
…ויש אומרים כי עד היום, לאורך הירקון, הציפורים שרות על יואל משה סלומון…
– ואנחנו באמת זוכים לצעוד כאן, לאורך הירקון, והעמק הנפלא נמלא ציוץ של ציפורים…
אביצר מספר לנו את הסיפור המורכב של אם-המושבות – היא ולא ראש-פינה, ואולי ראש-פינה ולא היא… – שקמה על-ידי יהודים דתיים ויהודים ציוניים, שמתבססים על שילוב של מסחר וחקלאות שמטרתה להפריח את הארץ, ששמה נלקח מהפסוק: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה (יהושע, ב, י"ז). אנחנו שומעים את המשך סיפורה מלא החזון וההשראה, וממשיכים לצעוד בנוף האטרקטיבי והשטוח, יוצאים לכיוון הפילבוקס וכפר-הבפטיסטים, ונגיע עד למקור מי המעיינות הצלולים מאוד. הפיל-בוקס (עמדת השמירה ששמה נגזר מצורתה הדומה לקופסה לתרופות) ומסילת הברזל הם תזכורת לרכבת שהבריטים חיברו בהמשך גם לפתח-תקווה ולראש-העין, לצורך הובלת ההדרים.
אנחנו חולפים על-פני הכפר-הבפטיסטי, ומתיישבים ביציעים של מגרש הבייסבול. הבפטיסטים הם זרם בנצרות שהתפצל מהפרוטסטנטים האוונגליסטים (שהתפצלו מהקתולים, שהתפצלו מהאורתודוכסים…). אוונגליסטים – מהמילה אוונגליון – ספר – הם זרם של קראים, הנאמנים למקור הכתוב כלשונו – ובהתאם הם מקבלים גם את הברית-הישנה, ואוהבים את ישראל, ורואים את ארץ-ישראל כארץ היהודים… הכפר כאן הוא התוצר של התיישבות של אמריקאים שהתחילה בשנת 1953, הקימו אכסנייה שפעילה עד ימינו, וכמובן – את מגרש הבייסבול…
אנחנו יוצאים חזרה לשביל, לפיתולי הירקון, חוצים את כביש 5 – הפעם מתחתיו, אנחנו עכשיו לאורך הגדה הצפונית, ואביצר מבטיח שהחצייה הבאה תהייה… במים. מולנו בית ישן – זהו בית-הבטון הראשון בארץ-ישראל, שנבנה בשנת 1912 – בית למשאבות להזרמת המים למטעי ההדרים שירימו את פתח-תקווה. זוהי אבן-שואבת לאנשי העלייה השנייה והשלישית. בין לבין אנו מוצאים צל מתחת לעצי האקליפטוס, אז אביצר ממשיך את סיפור הקמת המושבה פתח-תקווה.
לפני סיום אביצר מספר לנו על אירוע היסטורי משמעותי נוסף שהתרחש ממש כאן – כאשר הכובש הגדול אלכסנדר מוקדון כבש את ארץ-ישראל בשנת 332 לפנה"ס, נענה לבקשת השומרונים להחריב את בית-המקדש מכיוון שהיהודים לא הירשו להם לבוא בשעריו, והכהן הגדול שמעון-הצדיק יוצא לקראתו וצועד כל הלילה מירושלים, ומחכה לו כאן – כי כאן המעבר בו חייבים לעבור. אלכסנדר מוקדון מתרשם מהדמות של שמעון-הצדיק, משתחווה בפניו, ומסכים לא לפגוע בבית-המקדש.
אחרי חצייה של המים – והפעם במים… אנחנו יוצאים בגדה השנייה, יחפים ומחוייכים… אנחנו מתאחדים כדי לסכם את החציות של היום – 444, 6, 471, הירקון במים, ותיכף נחצה את כביש 40 מתחתיו ונגיע ל- 5, אל הרכבים… לשמחתינו, הפעם המקטע הבא הוא כבר עוד שבועיים. להתראות!