מחניון פתחת נחל-אורן למצפה-עופר בכרמל – מקטע 18 – 11/11/17
היום אנחנו פותחים את עונה 3, למרות שלקבוצה זו הצעידה השנייה של העונה, מה שאומר שלנו יש זכות שהיא חובה – להשלים מקטע. אנחנו ממשיכים להתקדם לאורך הכרמל, ואם במקטע הקודם היתה עלייה אחת משמעותית וירידה אחת משמעותית, הרי שהפעם אביצר מבטיח שהיום נחווה עליות וירידות לרוב…
היום אנחנו גם זוכים לקבל חולצות חדשות לכבוד העונה השלישית של הצעידה בשביל ישראל.
אנחנו יוצאים לדרך, ומייד פוגשים בתחילתה של פריחה מיוחדת, בדגש לסיתווניות ולרקפות. אנחנו מתחילים בעלייה לכיוון מערת-אצבע, שאחריה אביצר מבטיח שנעלה ונרד – דרך עין-הוד, נחל-מערות ועד מצפה-עופר. אנחנו צועדים במערב הכרמל, מול נוף הים, ועם הרבה נקודות-עניין וסיפורים שעוד יגיעו, כולל זה של איש-המיסתורין שאביצר חוזר היום לסיפורו…
בדרך למערת-אצבע – מול מערת עקב, אנחנו סופרים מספר לא מדוייק של מדרגות, ועוצרים במבנה – ששימש כעמדת-שמירה היקפית של מחנה-המעצר למעפילים בעתלית, שהוסבה בהמשך לאחת מעמדות השמירה המתוכננות של "מצדה בכרמל". אחרי המבנה אנחנו ממשיכים לטפס, כי כאשר אביצר מבטיח שהיום יהיו עליות… עכשיו אנחנו מטפסים ללא מדרגות, עד למערת-אצבע, אליה אנחנו נכנסים ביחד…
אנחנו לומדים ששם המערה נובע משתי סיבות – בגלל מבנה המערה – בצורת מפרקי אצבע, ובגלל הענק נמרוד, שדחף כאן את אצבעו כדי לרדות דבש, ומהעבר השני של המצוק – דחף את העקב של הרגל בסלע – במערת עקב… במערה חשוך, ואנחנו נכנסים (כמעט) עד סופה, שם אנו מכבים את הפנסים, ושומעים את הצ'יזבט של אביצר על… האצבע המדממת – ברררר!…
אנחנו ממשיכים לצעוד, ועוצרים בצל כדי לראות כמה טיפסנו, ומולנו נפרס ברוב הדרו הנוף והים – שאנחנו משתוקקים לרדת אליו – ובאמת נרד, ואז נעלה, ושוב נרד…
למטה, למרגלותינו נפרסים גם מטעי הבננות ומבצר-עתלית העתיק, חוות הניסויים ההיסטורית של אהרון אהרונסון, ומאחוריו מבנה מפואר ודומה לארמון עם קשתות – אבל זה רק מרכז קניות אזורי… ומימין, חלק קטן ממחנה המעצר למעפילים בעתלית – שנשמר עד היום. עוד אנחנו מבחינים במבנה מפורסם – בית-מעצר שנבנה במקור לכליאה של ערבים במהלך המרד הערבי הגדול (1936-39), ואשר הורחב ע"י צה"ל והפך לכלא 6, שאביצר מציג לנו בציטוט של מילות הגשש: "בין עתלית לבין חיפה/ כלא-6 הוא שם נמצא/ אם תרצה לראות אותי/ בכלא שש תמצא אותי…".
זה המקום בו אנו גם שומעים את הסיפור של משה לזרוביץ ("שייח' מוסא"), אישתו ברוריה ואחיה אליהו קיז'נר הי"ד. משה היה סגן מפקד המחנה והתגורר בו עם משפחתו, והערבים תקפו את המחנה, וחטפו אותו ואת משפחתו – כולל את שלושת ילדיהם בשנת 1938. כעבור ארבעה ימים הילדים ניצפו צועדים לכיוון קיבוץ משמר-העמק, עם שטר של לירה ומכתב שנשאה הבת הבכורה, רחל:
"מאת יוסף אבו-דורה מפקד המורדים.
האומה הערבית הוא אומה אצילה ונוהגת באצילות.
כשהביאו אותנו קיבל אותנו אבו-דורה והתנהג איתנו יפה.
לפי ההוראה הדתית. נתן לנו להוצאות הדרך.
אני ואחי היינו שבעי-רצון מאד.
חתום: רחל לזרוביץ."
החוטפים הזהירו את הילדים – רחל, יפרח וחגי – שישחטו אותם כמו את הוריהם – שלהם לא היה זכר. גופותיהם של ההורים והדוד נמצאו רק כעבור 25 שנים סמוך לעין-הוד – והם הובאו לקבורה בקבר-אחים. כעבור כשנתיים הבן הצעיר חגי נהרג בהפצצות של חיל-האוויר האיטלקי על ת"א. רחל גדלה והיתה לאחות, ליוותה את השיירות לירושלים, עסקה בקליטת יהדות תימן, והקימה משפחה. יפרח שירת בפלמ"ח ובצה"ל, וגם הוא הקים משפחה. כעת אנו צופים לעבר צומת אורן – במגדל שהוא שריד מהמחנה ממנו נחטפו, ובמקום הוקמה אנדרטה לזיכרם.
אנחנו ממשיכים להתקדם – טיפוס על רכס אצבע וירידה לכיוון עין-הוד, לפני הטיפוס הבא… השביל שלנו מתפתל בתוואי האמנותי עם פסלים של התושבים-אמנים, ועוצרים לתה ראשון של רמי ב-"איצטדיון" המקומי – בתצפית-נוף מעוצבת, מול פיסלי הנגנים… כאן אביצר "ממקם" אותנו במפה – מה צעדנו, ומה עוד לפנינו… מבט על הרכס שמולנו מציג לפנינו את אחד האזורים שנפגעו מאוד בשריפת-האסון בשנת 2010.
כאן אנו שומעים את הסיפור של עין-הוד – במקור עין-חוד, אחד משרשרת היישובים הערביים באזור, אשר במהלך מלחמת השיחרור הטילו מצור על הדרך לחיפה – בעיה שתיפתר במסגרת "מבצע שוטר", שעליו נרחיב במקטע הבא. האזור שוחרר, התושבים נמלטו, והבתים נשארו כמו-שהם. מרסל יינקו שיכנע את אריק שרון לא להרוס את הכפר – אלא לשפץ אותו, ולהקים בו כפר-אמנים. מצב זה יוצר בעיה כי להבדיל מכפרים אחרים שנהרסו ונבנו מחדש – כאן יש אנשים שטוענים לבעלות ספציפית על הבתים שבהם התגוררו. כיום היקצו לתושבי הכפר שטחים, והם הקימו את "עין-חוד החדשה". היישוב עין-הוד היהודי הפך ליישוב מבוקש, וכיום מתנהל כאן מאבק על אופי היישוב (כפר אמנים? בועת-נדל"ן?…). באופק אנו צופים אל מבנה עם כיפה ורודה – זהו קבר-שייח' ששימש כאן כמוכתר, ומשמש כיום כאתר-תפילה. אנחנו צועדים לאורך שביל-ישראל, בפאתי עין-הוד, ובדימיוננו מתנגנים צלילי הנגינה של המוזיאון הסמוך – לתיבות-נגינה… בהמשך אנו חולפים במטע-זיתים עתיק ומרשים – העצים הם בני כ- 150 שנים, הממשיכים להיות מטופלים ומטופחים גם כיום, על-פני החווה של הד (Head) – שפסלים שלו נפגוש בהמשך הצעידה בשביל-ישראל – בטיילת נתניה, על-פני מטעי הבננות (המרושתות ברשתות דקות – שייעודן המרכזי הוא לבלום את… רסס המלח מהים), על-פני המזבלות של הזבל החקלאי, וכן על-פני עצי הקיקיון הפולשים, הרעילים והמזיקים – שאוהבים זבל…
הסימון של שביל-ישראל כאן הוא בעייתי, ואנו שמחים במיוחד לצעוד אחרי אביצר, שמכיר את התוואי וכל פינה ופנייה… אנחנו ממשיכים לעלות ולרדת לסירוגין, עד לשרידים של מבנים ומקבץ של סברסים – סימן שהיה כאן יישוב ערבי נוסף, והסברסים סימנו את הגבולות בין החלקות. מולנו שוב נפרס הנוף המערבי של מישור-החוף והים.
במבט נוסף על מחנה המעצר למעפילים, אביצר מחדד לנו שתופעת ההעפלה היא ייחודית בהיסטוריה של האנושות: חזרה של עם לארצו, מול שליט זר שחוסם אותו. לא מדובר במהגרי-עבודה, אלא בחזרה של פליטי מלחמה ובהמשך פליטי-שואה למולדת-אבות – תופעה שעליה נרחיב את הדיבור בהמשך הצעידה בשביל-ישראל. בעקבות פעילות ההעפלה הוקם כאן מחנה המעצר למעפילים (1939-46). ההגעה, הקליטה והשהות במחנה היו לא פשוטים למעפילים שנתפסו – לאחר שעברו את השואה – הם נתפסו והובלו למחנה ע"י חיילים, לתוך מתחם מגודר – סט של שלוש גדרות-תייל, הפשטה מרוכזת, חיטוי באמצעות DDT… ובסיום – מקבלים תפוז – עבור חלקם זוהי טראומה נוראית, ועבור חלקם זוהי סיבה להתפלח ולעבור את התהליך שוב… יש מעפילים הרואים ביום ההגעה שלהם למחנה כיום-הולדתם השני – היום בו הגיעו לארץ-ישראל וקיבלו תפוז…
כאות הזדהות עם המעפילים, אנו ממשיכים להעפיל לפיסגה נוספת, ואחרי הירידה מגיעים לנחל מערות, למרגלות הגן-הלאומי של מערות האדם-הקדמון (אתר פרה-היסטורי מיוחד ומומלץ, עם ממצאים, שיחזורים ומיצגים). אנו יוצאים מהשמורה וממשיכים לצעוד כ- 20 דקות, לעבר ארוחת-הצהריים והמפגש המיוחל עם התה והקפה של רמי…
בהפסקת הצהריים אביצר מקריא לנו סיפור מרגש – לא על האצבע המדממת, אלא סיפור של רות ריכטר, על "האישה שקיצרה את צמתה". לנו אין קיצורי-דרך, אלא עוד כשני ק"מ נוספים, שגם בהם עליות וירידות נוספות… צריך לצעוד בזהירות, כי בדרך יש גם מתקנים חקלאיים, תזכורת שהיתה כאן התיישבות גם בעבר הרחוק – התיישבות לא יהודית מימיי הביזנטים. באופק אנחנו כבר רואים את היעד – מצפה-עופר, עם מגדל-התצפית בראשו.
אנחנו מתיישבים למרגלות קבר-שייח' באמצע עלייה נוספת, לישיבה בצל מהמבנה. עבורינו זהו מקום מצויין ליהנות מהנוף ולדון בהמשך הצעידה בשביל-ישראל בכרמל בפרט, ובהמשך העונה בכלל. אביצר מסביר שזהו קבר השייח' של הכפר שהיה חלק מ-"המשולש הקטן" שהטיל את המצור על הדרך לחיפה. המבנה שופץ כאשר נקבע ששביל-ישראל יעבור כאן, משום שאתרים קדושים נשארים גם אם אין להם שימוש. הסיפורים על שייח' זה מזכירים את סיפורי השייח' של ח'ירבת-סעדים, שהיה ידוע בסגולותיו: אישה עקרה מגיעה, יוצאת מחוייכת, וכעבור תשעה חודשים היא כבר מאושרת…
אז מה היה לנו? מקטע עם הרבה עליות, הרבה ירידות והרבה עניין – כי מילה של אביצר זו מילה… בפעם הבאה נתחיל לצעוד כאן – ונשלים את הצעידה בכרמל – שאביצר מבטיח שעוד נתגעגע אליו – ומילה של אביצר – זו מילה…
להתראות במקטע הסיום של הכרמל!