מעוספייה לפיתחת נחל אורן – מקטע 17 – 11/05/18
אנחנו חוזרים לכרמל למקטע השלמה מרגש במיוחד – כי כבר מחר יש לנו צעידה משותפת 'רגילה' עם הקבוצה שלנו. כבר בהתחלה אביצר מבטיח שלפנינו אחד המקטעים המרשימים בכרמל, 11 ק"מ סך-הכל – אבל מאתגר, כי נלך בירידה, במישור, בעלייה, וחוזר חלילה – כולל עלייה אחת שהיא 'חתיכת-עלייה', ואנחנו כבר יודעים שכאשר אביצר מבטיח עלייה משמעותית… אנחנו גם יודעים שהצעידה בכרמל היא פיזית, טרשית, כייפית, מאתגרת, מוצלת חלקית, ולא מהירה – בהר הירוק כל ימות השנה… היום נלך בין הרי צפון-מערב הכרמל, נתחיל בגובה 500 מ', ונגיע לגובה 0 – אבל בתוואי שיכלול גם עליות בדרך, כאשר רוב הירידות יהיו לקראת סוף המקטע.
אנחנו באזור השריפה הקטלנית הגדולה משנת 2010, והיום נצפה באנדרטה לזכר השריפה וגם בהשתקמות של החורש. אנחנו ברום הכרמל, ונעבור דרך יער חיק והר שוקף, ח'ירבת-רקית, מערת-שיח והר אורן שנגיע לפיתחו – בקיצור, הדרך מגוונת ועשירה.
בשנת 2010 כמה נערים עישנו נרגילה והתעסקו באש, וכאשר איבדו עליה שליטה – במקום להזעיק עזרה – הם ברחו, והאש, התפשטה דרומה ומערבה. עכשיו אנחנו באזור המשתקם, וסביבנו פריחה מגוונת וצבעונית, ברובה סגולה וצהובה, של קידה שעירה ולוטם שעיר, שום ושלהבית דביקה, ואפילו דם-המכבים – שעדיין פורחים בגלל שהיה חורף טוב, ירדו גשמים מאוחרים, ובזכות המיקרו-אקלים הגבוה והמוצל. לאחר פנייה חדה שמאלה לירידה, אנחנו מגיעים לבריכת עין-חיק ושכבת-בוץ עם נביעה מהסלע המחלחל, שכאן אפשר לראות בעיניים ממש את סלע הגיר היבש והסדוק, ואת סלע הקירטון הירוק הסופח מים ומתפורר כמו קמח – ואביצר אומר ומקיים: אם תכו בסלע כאן – ייצאו מים… אנחנו ממשיכים לרדת על שכבת הקירטון הבצקי שמרגיש כמו קמח במגע עם המים. הירידה בהחלט מאתגרת וחווייתית, ונעשית בצל בעזרת ברזלים, ידיות ויתידות בדרך, ובסיומה אנחנו יוצאים לבקעת-אלון, לפני הטיפוס על הר שוקף. בדרך נתקלים במטעים ובשדות חקלאיים בתוך שמורת הטבע – זה בהתאם לתיקון 17, לפיו אם השדות קדמו להכרזה על שמורת הטבע, ולא ניתן לספק אדמות חלופיות – החלקות החקלאיות ממשיכות לפעול.
אנחנו עוברים מסימון-השבילים הירוק לשחור, ועולים בשמש להר שוקף – הטיפוס הראשון להיום, ולמעלה אנחנו נחשפים לנוף הנהדר מסביבינו, שכולל את מה שצעדנו עד עכשיו, את עוספייה, את מבצר-עתלית ואת הים (תזכורת: הים נמצא בקו הגובה בו נסיים את היום…), עין-הוד ובקעת מהר"ל ואפילו זיכרון-יעקב באופק, וכמובן – המשך המסלול החשוף שלפנינו – בהתאם לתוואי השריפה שבהתחלה התפשטה צפונה. זה המקום לתמונה קבוצתית, ולאחר מעבר לסימון-שבילים אדום – אנחנו צועדים עוד ק"מ אחד יחד עם צועד שביל-ישראל עצמאי שצועד ברצף, ובח'ירבת-רקית שם מחכים לנו, בשעה טובה, רמי-והתה. הפריחה העשירה במיוחד מסביבנו – זהו אחד ממוקדי הפריחה המרשימים בארץ – היא תוצאה של השלב של שיקום והתחדשות הצומח מהשריפה, ואנו עדים לצמיחה של צמחים ופרחים קטנים שמשתלבים בכרמל. לפני שנת 2010 – הכל היה כאן מעוצה ומוצל…
בדרך אנחנו עוברים ליד מערת-קבורה מרשימה עם רוזטה – זהו קבר ביזנטי נוצרי, עם כוכים בפנים, זכר לתקופה שבה קברו בכוכים ובמערות, לפני המעבר לגלוסקמאות. האבן מזכירה את התקופה של הביזנטים הנוצרים שהביאו לשיגשוג בארץ. מכאן נצעד במגמה עקבית של ירידה (ועלייה אחת…), בשביל רחב ונוח (וירידה משמעותית אחת…). בח'ירבת-רקית אנחנו עושים הפסקת-צל ותה של רמי, ולומדים שכאן באזור היו ממוקמים 14 כפרים דרוזיים נוספים על שני היישובים שאנו מכירים כיום (דליית-אל-כרמל ועוספייה), והם היו הגדולים והדרומיים בעולם. אביצר מוסיף ומספר לנו על הדרוזים, שברחו ממצרים צפונה, ואת סיפור ההתיישבות שלהם בכרמל. כיום האזור הוא שמורת-טבע, עם מעט התיישבות ומעט חקלאות.
במעבר לכאן הלכנו בתוואי שטח חשוף ונמוך – זהו נתיב השריפה: חלק מהצומח כאן נשרף, וחלק קיבל מכת-חום, השורשים לא נהרסו, והעצים שרדו ומתחדשים מהשורשים שבחיים, מלמטה. בהמשך הדרך אנחנו רואים אתרי פגיעה מרכזיים של השריפה – אוניברסיטת חיפה ובית-אורן, מתחתינו נפרס הכביש, מרכז קק"ל לשימור הכרמל, וגל-לשון של מתכת – האנדרטה להרוגי שריפה, שממש מתחתיה האוטובוס נלכד. אביצר מסביר שעד אז כל האזור היה מעוצה, והנוף לא היה פתוח כמו עכשיו. גם הגדה של נחל אורן עוברת שיקום, ובאופק הקרוב אנחנו עדים לצמיחה של אלונים, אורנים וחרובים, ובהיעדרם אנחנו רואים צמחייה נמוכה צומחת-פרא. מימין היישוב גבעת-וולפסון (יו"ר ההסתדרות הציונית) בו מתגוררות שש משפחות, וסבל קשות מהמרד הערבי. לאחר קום המדינה הגיעו לכאן משפחות בודדות, ואז האזור הוכרז כשמורת-טבע, ואז המצב "קפא" – אין שטחי חקלאות, אין הרחבות, אין ליישוב כביש מסודר – ושש המשפחות יושבות בו עד ימינו, ומתפרנסות בעיקר מתיירות.
אנחנו חולפים על-פני הכניסה הראשונה של מערת-שיח, ועוצרים לפני הכניסה השנייה והמערה הסמוכה הנוספת – האסורה לכניסה, ועוצרים בחסות סלע הצניר, עם הבריזה הנעימה והטיפטוף של חילחול המים. אנחנו רואים מולנו-מתחתינו צניר נוסף של נחל אורן – זהו "שביל הצנירים", מהמילה 'צינור' – ורואים שהוא לא ישר, אלא מלווה את הקימור של ההר – כלומר, זו שכבה גיאולוגית של סלע גיר: כאן היה ים קדום להרים, יש שכבות של גיר וקירטון רך, עם הבדלים בקושי של השכבות: שכבה קשה למעלה – שהמים מחליקים עליה/ מחלחלים בה, ושכבה רכה למטה שנאכלת, נשחקת ומתבלה, וכך הצניר נוצר.
מכאן נתקדם בזהירות, בדרך עם שינויי מפלס, פניות, אבנים, וקיר יפה. משמאל צניר נביעות, ושערות-שולמית, נטיפי טרוורטין, ושני פתחים נוספים של מערות. בדרך אביצר מראה לנו את הייחודיות של הבוצין-המפורץ – שאם תולשים לפרח שלו עלה אחד, הוא מזהה את הטראומה, ומנשיר את הפרח כולו, שאין טעם להמשיך להשקיע בו אנרגיה. הצמח גם נראה כמו מנורה, ואכן, בשפה הארמית בוצין משמעו נר, ונשאלת השאלה: האם זהו המקור לצורת המנורה – עמוד מרכזי וקנים?
אנחנו ממשיכים לצעוד בעליות ובירידות מתונות לסירוגין, ומגיעים לנקודת-נוף עליונה, לפני הירידה הגדולה אל החניון שכבר נגלה למרגלותינו. זה המקום לחשוף את דמות-המיסתורין, לדבר על תכנית "מצדה בכרמל", להצטלם, ולשמוע מה היה עושה את אביצר עשיר: אם היה מקבל שקל על כל-פעם ששואלים אותו: למה, למה אין כאן אומגה… זהו, המכוניות למטה, ואנחנו… י-ו-ר-ד-י-ם… ירידה דרמטית בקניון צר, עד שמגיעים לנחל למטה, עוברים לגדה השנייה שלו, ומגיעים לרכבים תוך-כדי ויכוח על דרגת הקושי שנכון להגדיר את המקטע הזה, ועל זה נאמר – כל המרבה, הרי זה משובח…