מקטע 10 – מיער שווייץ לירדנית
היום אנו מסיימים עונה – במסלול שהוא 10 – תרתי-משמע!
את סיום העונה הראשונה נציין בהליכה יחסית קלה – כ- 11 ק"מ, בשבילים רחבים, נוחים ומישוריים, ובמתכונת שונה – צעידה לקראת שקיעה, לאור שקיעה, ובעיקר – גם אחריה… אנו מתחילים עם מילות השיר שאביצר מקריא לנו: "זה סימן שאתה בשביל…" ובצעידה מטבריה ליער-שווייץ (אין קשר בין השם ליער או לנוף…), וכבר מפנטזים על שעת השקיעה הצפויה (18:40) ועל הצעידה המאוחרת בהמשך (עד 22:00).
אנו צועדים בדרך קק"ל בין סלעי הבזלת – כאלה שאנחנו רגילים לראות בגולן – זוהי רמת-פורייה הבזלתית – בזלת ש-"נשפכה" לכאן מהגולן. בגלל מיסלע זה הפריחה כבר מאחורינו, והשטח כבר הצהיב והתייבש.
מתחתינו העיר טבריה – עיר צעירה בת פחות מ- 2,000 שנים, שבנה אנטיפס, בנו של הורדוס שירש את אזור הגליל, ורצה להמשיך בדרכו של אביו – בנייה, ויחסים טובים עם הרומאים – ומכאן שם העיר: על-שם טיבריוס, הקיסר. טיבריוס המקורית מוקמה בדיוק במעבר הצר ביותר בין ההרים לים – כי שם חייבים לעבור, ולשלם מס-דרך… רק כעבור כ- 300-200 שנים תהפוך טיבריוס לטבריה, בירת הגליל והיהודים, מקום ישיבת הסנהדרין – המרכז הרוחני ומקום כתיבתו של התלמוד… הירושלמי (ככה זה 'מוכר' יותר טוב…).
טבריה הפכה לעיר יהודית עד שגם כאשר הקיסר קונסטנטינוס קיבל עליו את הנצרות במאה ה-4, ונוכרים באו לטבריה – כנסיות ומנזרים נבנו בכל האזור – למעט בטבריה, ממנה הם גורשו… השריד הנוצרי היחיד בעיר נמצא ממש מתחתינו, מעל העיר, אבל לא בתחומה. חורבן העיר הגיע ברעידת-האדמה בשנת 749, וכך עמדה ככפר-דייגים שולי במשך כ- 400 שנים… עד תקופת הצלבנים, שיעירו את האזור מתרדמתו במאה ה-12. תהפוכות נוספות יתרחשו בהמשך – מדונה-גראציה שהחליטה להקים מחדש את היישוב היהודי וקראה ליהודים לעלות – אבל לא עשתה זאת בעצמה, דרך דאהר אל-עומר שניסה להשתלט על האזור כגובה-מיסים, ואבולעפיה שהתיישב כאן – כל אלו "ניערו את האבק" מטבריה, שכמו צפת הפכה לעיר יהודית לחלוטין במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהערבים ירו על טבריה-היהודית, והוברחו ממנה לבלי-שוב.
אנו צועדים דרומה וצופים מזרחה, אל הכינרת ואלך שפך הירמוך – שהיה משולש הגבולות עד 1967, טרפז עין-גב (והקרן מעליו), והנחלים – סמך, גמלא, זוויתן, משושים, דליות ויהודייה, שנשפכים למג'רסה ולזכי בצפון הרחוק. בינתיים השמש שוקעת, הצל מתפשט, והבריזה תומכת בנו בצעידה…
אנו עוצרים בעין-פורייה – מעיין מליח המוזרם לירדן, ומקבלים תזכורת שזוהי צעידה חגיגית של סיום עונה ראשונה – כיבוד עשיר ומגוון (והתודה לרמי כמובן), ואף מקבלים דרכונים חתומים המאשרים שאנחנו מתקדמים בכיוון הנכון…
אנו מתקדמים לחוות כינרת ולבית-הקברות הייחודי, שבשעת-חשיכה לא ניכנס אליו, ומקיבוץ כינרת לכיוון הירדנית. בצעידה אנו מרגישים את ה-"התחלתיות" של האזור, הוא ערש-החלוציות: עליות של יהודים – בעיקר מרוסיה, שם חוו אנטישמיות ופוגרומים שבעקבותיהם עלה מיעוט דתי-אידיאולוגי לארץ-ישראל הע'ותומאנית, עם רב וספר-תורה, והקימו כאן את המושבות הראשונות. בתחילת המאה ה-20 המהפיכה הרוסית פרצה, ובעקבותיה היגרו לארץ-ישראל אידיאולוגים חד-משמעיים – במטרה להחליף את "היהודי הישן" – ולעסוק בחקלאות ובגאולת ארץ-ישראל, תוך חלוקה שיוויונית של הכל – מרכוש ועד מכתבים… בהמשך רופין ירכוש כאן אדמות, יוקמו יישובים, תוקם כאן חווה לניסיונות חקלאיים והתיישבותיים, וגם ייווסדו מוסדות שונים – מההגנה ועד המשביר-לצרכן, מהחלטה על שימוש בשפה העברית בלבד ועד עקירת יער-הרצל מכיוון שניטע ע"י ערבים – ונטיעתו מחדש ע"י יהודים… אנחנו מדברים על אנשים שפשרות לא הופיעו בלכסיקון שלהם – מה שנותן לנו השראה, בעודנו צועדים בעקשנות בשביל-ישראל…
בעודנו שוקעים בים הסיפורים של אזור הכינרת בתקופות השונות, גם השמש שוקעת והחושך יורד, ואנו צועדים בביטחה בירידה תלולה אל-עבר המושבה כינרת, ולאור תאורת-רחוב אנו מצטלמים על רקע בית-טריידל, מבתי-הראשונים, ושומעים את השיר של יעקב פיכמן "על שפת ים כינרת – ארמון רב-תפארת" – והנה הוא לפנינו, ובעצם – מאחורינו… יוסף טריידל היה ממהנדסי-הקרקעות של התנועה הציונית, וחלקת-אדמה זו היתה למעשה שכרו. הוא בנה בית-בזלת זה, שעמד בודד, עד שהיה לתחילתו של רחוב המייסדים, שכיום מורכב מבתים לשימור. בימים ההם הבית היה אתר תיירות, וגם הברון רוטשילד התארח בו.
בקצה הרחוב, מול החווה, אנו רואים את מה שהיה למרכז המשותף ליישובים החדשים האלו – בית-תרבות, שבאמצעותו הם הבחינו את עצמם מהאיכרים הבורים ברוסיה, כמו-גם מהפלאחים הערבים: הם גם עובדי-אדמה – וגם אנשי-תרבות, וכך מעמדם החברתי – מובחן – וגבוה. כאן יש פתיחות לרעיונות מהפכניים – לרבות רעיונות על שיוויון האישה – בחובות העבודה ובזכויות – מה שיוביל להקמה של חוות-העלמות, שגם לידה אנו חולפים, על-ידי חנה מייזל – להכשרת נשים לעבודה בפיתוח משק-בית – חקלאות, טיפול בפרות ובעיזים וכבשים – וכך הנשים מוצאות סיפוק בעמלן, שאינו רק טיפול בבית ובילדים.
לכאן גם מגיעה רחל-המשוררת, שתכתוב כאן את מיטב שיריה, תעזוב את האזור, אבל תיקבר כאן – לצד מתים רבים, כולל ילדים, שמתו בגלל המצב הקשה והתנאים – רעב, מלריה ומחלות שונות. בבית-קברות ייחודי זה קבורים גם אישים בכירים מהעליות הראשונה והשנייה, כברל כצנלסון, אברהם הרצפלד, וגם שאול מאירוב (אבי-גור) שהיה "עלום ונוכח בכל". קבורים כאן גם מנהיגים שעצמותיהם הועלו למדינת ישראל, כמשה הס, דב בורוכוב ונחמן סירקין, וכן נעמי שמר, בת כינרת.
אנו ממשיכים לצעוד בחשיכה, לאורך בריכות שהיו בריכות-הדגים של הקיבוץ, שאמנם ננטשו, אבל ניתן לראות בהן את בועות הנשימה של הצפרדעים, ובעיקר לשמוע אותם… אנו עוצרים ליד המצבה של… בובה-החמור האגדי: אמנם בשעות הערב והחשיכה לא נכנסנו לבית-הקברות, אבל לפחות ניתן כבוד לבובה-הפרדה, ששירתה נאמנה את החקלאים במשך 30 שנים, ושהמצבה שלה, המורכבת משלט-הנצחה וממחרשה, ניצבת במה שהיה אז קצה החלקות החקלאיות, ועומדת כעדות אילמת למרכזיות של החקלאות והעבודה באזור.
לפני שאנו מגיעים לאתר הירדנית, אנו עוצרים ליד בור המים ומבנה-המשאבה הסמוך, שהוקם בשנת 1910, שהיה כה משמעותי לפיתוח החקלאות, ולכן מבנה נוסף נבנה – לשמירה עליו. כדי שהעבודה תבוצע ע"י "הפועל היהודי החדש" – הביאו לכאן קבוצה של יהודים מתימן שהגיעו לגאול את אדמות ארץ-ישראל. בפועל, נוצרה כאן התנגשות-תרבויות בין עולים אידיאליסטים-קומוניסטים-אתיאיסטים מרוסיה לבין עולים שומרי-מצוות וכשרות מתימן…
זה המקום להתכנס לסיכום העונה הראשונה של הצעידה ביחד בשביל-ישראל (!) – עונה שהתחלנו אי-שם בצפון, בבית-אוסישקין, והנה אנו כבר בדרום הכינרת!… זה הזמן ליהנות ממנה נוספת של תה-של-רמי (וגם קפה שחור) עם כיבוד קל ושיחה על רקע השיר "חורשת האקליפטוס…", שנכתב ממש כאן…:
"…אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה,
אותה הדומיה וגם אותה התפאורה:
חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה,
וריח המלוח על המים…"
השורה התחתונה שלנו ברורה: עם אותה התפאורה – מתי כבר מתחילה העונה השנייה?…