ממצפה אלות לאתר הירדנית – מקטע 11
היום אנחנו חוזרים לרצף המסלול של שביל-ישראל, אבל משנים כיוון, כלומר – נצעד את המקטע לכיוון צפון. כמו שכתוב באתר האינטרנט של 'על השביל' – "מצפה-אלות הוא כל-כך יפה, שלא אכפת לנו להתחיל ממנו פעמיים"… מה שנכון – נכון.
אנחנו מתחילים במצפה 'החללית' – סוג של אייקון אזורי, צופים בנוף היפה והדרמטי, ומקבלים המחשה עד כמה הכינרת והתבור למעשה קרובים אחד לשני…
אנחנו מתחילים לרדת, ולאחר כעשר דקות מגיעים למצפה-אלות האמיתי והמפורסם – לחסות בצילה של חצי אלה אטלנטית, שעדיין מספקת צל לפני שלכת-החורף, ושמחים שהיא הצליחה לשרוד – גם בזכות קבר שייח' (אום-זרד). אנחנו מרגישים גם את הגעגוע לחצי השני שלה, שנשרף בגלל רשלנות של מטיילים… זה המקום לקבל רמז ראשון לאיש המיסתורין המפתיע, וגם סקירה מקיפה של הנוף – בדגש למשולש הגבולות בנהר הירמוך. אנו צופים גם על בקעת הירדן – השבר האפריקני-סורי, ויכולים להבין את ההשפעות של סביבות רחוקות ושונות על האזור, גם מבחינת הצומח – יש כאן צומח סודני (שיזף) וגם צומח אטלנטי (אלה אטלנטית).
מבחינה היסטורית אנו שוב צופים על אזור ערש-הציונות – הברון רוטשילד רכש קרקעות באזור, ויהודים הגיעו לכאן מרומניה – לגיא-אוני (לימים המושבה ראש-פינה), ולאזור בו אנו צועדים, ובהמשך הם גם יקימו כאן התיישבות חדשה משלהם – יבניאל.
אנו צופים גם אל עבר-הירדן, אל הבשן והחורן – שגם בהם הברון רוטשילד רכש קרקעות, משום שאזורים אלו היו תמיד חלק מההתיישבות היהודית באזור – עוד מימי השבטים, החשמונאים והורדוס, וכך עד שנת 1942 – אז הסורים הפקיעו את האזור – למרות שהברון רוטשילד רכש את האדמות בכסף מלא…
כמו בצעידות קודמות, אנו צועדים עם שילוב של בריזה נעימה, ודיות הדואות בשמיים במעגלי-תעופה מעלינו, תוך שהן מנצלות תרמיקות של אוויר-חם שעולה למעלה.
אנחנו יורדים במידרון חלקלק, מתחתינו נחל-יבניאל הבזלתי, פורייה, טבריה, ובמערב – יבניאל על ארבעת-חלקיה – זכר לכך שזהו איחוד של מספר יישובים, מהראשונים של היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל. זה הזמן להכיר את סיפורו של עזריאל המוכתר הגברתן – שהואשם ברצח ערבי מקומי, ברח מחשש לניקמת-דם, וגם כאשר שמו נוקה – לא יכול היה לשוב למקומו עקב איסור ע'ותומאני…
אנו מגיעים למטה, ולרגע קט סוטים משביל-ישראל, לטובת ביקור של עץ מיוחד נוסף (במיוחד לאביצר…) – עץ "גולני שלי". ביבניאל התגורר גם משה מן, שהקים את חטיבת-גולני, וזה מקור הצבעים המזוהים איתה, הכומתה והסמל שלה: חום – עבודת-אדמה, ירוק – צומח, צהוב – דרום הארץ, והסמל – עץ שורשי ועמוק, שיש הגורסים שזה ממש עץ זה (לעומת הטוענים לעץ זית)…
לאחר הפסקת "התה-של-רמי" המסורתית, אנחנו חוזרים לצעוד בשביל-ישראל, בירידות של קניון-הבזלת לכיוון נחל יבניאל – שלמעשה חופף דרך היסטורית של החורנים – מחורן לנמל עכו.
בכניסה לנחל יבניאל אנו חולפים על-פני אחד הקינים המלאכותיים של תנשמות – כחלק ממערך ההדברה הביולוגי של חקלאי האזור. בהמשך אנחנו נהנים מהצל של עצי השיזף – וצל צריך לנצל, במיוחד כאשר הוא מגיע עם פיכפוך נעים של מי-תהום, במעיין עין-יעלה (אחד ממספר מעיינות בסביבה), וכמובן שזה המקום לעצור להתרעננות רטובה ולשיכשוך במי המעיין הנקיים (!), הזורמים בעוצמה מפתיעה ומשמחת…
אנו שוב צופים אל עבר אזור חורן ולומדים שכמו במסלול שלנו, גם בחורן סלעי בזלת – והם כולם חרירים-חרירים, ומכאן שם האזור. יחד עם זאת, הכינוי 'ח'ורני', ניתן לאנשי המקום על-ידי יהודי-סוריה שהגיעו ברובם מהאזור העשיר והשופע יותר בצפון (ח'אלב), ובעיניהם – האיכרים הפשוטים העניים מחורן היו… 'ח'ורנים' – ומכאן השתרש הכינוי 'ח'ורני'…
אנו ממשיכים לצעוד לעבר האתר הייחודי – תל-עוביידה – האזור עם הממצאים העתיקים ביותר בעולם להתיישבות האדם הקדמון (!) – כולל עצמות, כלי-קרמיקה ושרידי-התיישבות: בעוד שבנחל-עמוד התרשמנו מסימני-התיישבות מלפני 400-80 אלף שנים, כאן מדובר על התיישבות האדם לפני כמיליון שנים ואף יותר, ממש מקדמת-דנן.
בהמשך הצעידה אנו צופים לאחור, ומתרשמים מטורבינות-הרוח החדשות, המעניקות לנו תפיסה של "איבוד" הגובה שעשינו בצעידה במקטע זה…
לקראת סיום, אנחנו צועדים בשביל-ישראל ובסימון-שבילים לבן-כחול-לבן: על-שפת הכינרת – מלפנינו טבריה הקדושה והעתיקה, ואנו בפאתי ההתיישבות היהודית-ציונית החדשה (יבניאל, קיבוץ דגניה ועוד) – מה יותר ישראל מזה?…