אבי יקירנו מדריכנו הנאמן,
חבל שהגיע הזמן,
אך שביל ישראל הפרק הראשון,
הסתיים בשבת בנחלי צבעון ודישון.
מקבוצה של מטיבי לסת,
הפכת אותנו לחבורה הורסת,
טורפת שבילים, מעפילה להרים,
מכתת רגליה במשעולים הצרים,
מתכווצת ומזיעה קשות,
אחרי יום מפרך ועליות מתישות,
קצת בוכה קצת מקטרת,
כנראה שאי אפשר אחרת.
הנהגת אותנו ביד רמה,
חצינו נחלים הרגשנו זרימה,
של מי מעיינות קרים,
שגעשו בשטף מן ההרים,
הזרם הקר עדרי הבקר,
פרחי הבר במשעול הצר,
הכול נראה כל כך שליו ונעים,
מתמזג עם-
החיוך שלך שלא מש,
הסבלנות האין סופית ממש,
עם המקצוענות הצרופה,
והלשון היפה,
היכולת שלך להתאים את הקצב,
והכישרון לשמח כל עצב.
אבי – הובלת אותנו בשבילי ישראל,
אתה ראוי לברכת האל,
הצלחת להביא אותנו בשלום,
גרמת לנו לגעת בחלום,
כבר חשבנו אולי שהוא נמוג ונעלם,
ואולי העולם –
יעני חו"ל- הוא יותר אטרקטיבי,
מאשר איזה תיאור פרימיטיבי,
של ידידת הגידם הגיבור דבורה,
שאהבה אותו נורא,
ומרוב האובססיה לנסיעות בתבל,
( נודה יש בהם גם לא מעט סבל),
נדמה שנשכחה,
מאחור נזנחה,
ארץ ישראל הישנה והטובה,
זו שגידלה אותנו באהבה.
הצלחת לגרום לנו מחדש להתאהב,
בחבל ארץ מדהים, התרחב הלב,
גרמת לנו להתחבר עם עצמנו,
ועמוק בתוכנו,
הענקת הנאה נהדרת,
הראית לנו ארץ אחרת.
אז אבי עם הרבה צפייה ואהבה,
ניפגש בקטע הבא,
נחכה בקוצר רוח,
לסמן את התאריכים בלוח,
תודה שהבאת אותנו עד הלום,
אינשאללה נתראה בעוד חלום.