ושוב…כמעט כמו תמיד…מעז יוצא מתוק
אז אוגוסט 2022 היה חודש של טיולים שלא יצאו לפועל מסיבות כאלו ואחרות, בייחוד באווירה של "אין לכם שום ברירה, אתם כל כך מתגעגעים, שתבואו לא משנה כמה נקשה עליכם" של חברות התעופה וספקי התיירות בקיץ הזה של אחרי קורונה.
מצאתי את עצמי לראשונה זה שנים עם זמן פנוי בידי, וצורך עז לבלות אותו מחוץ לכבשן הלוהט של ארצנו האהובה באוגוסט.
כבר הרבה זמן שאני רוצה לחזור להוציא קבוצות באלפים של מרכז אירופה, והנה נפלה לי האפשרות ללכת ולנסות את אחד הטרקים שיושבים לי על הכוונת כבר זמן רב – עמק השטובאי בטירול שבאוסטריה.
אז ככה, פתאום, למדתי מסלול, הזמנתי בקתות, ארזתי תרמיל ועליתי לבדי על טיסה לוינה. עד כמה שזה כיף לטייל עם אנשים, פשטה בי התרגשות גדולה לחזור ופתאום לטייל לבד…לחלוטין.
טוב נו…זה לא ממש טיול, אני טס לעבוד, כן? 😆
עד כמה שאני נהנה להדריך אנשים, הידיעה שאני לא צריך להיות אחראי על אף אחד, לא לחכות לאף אחד, לא לאכול אם אני לא רוצה (כי הי, רוב האנשים משום מה אוכלים…) ולתכנן תכניות הזויות של שעות הליכה ומרחקים מבלי שאף אחד יביע דעה בנושא – ריגשה אותי! מזמן כבר לא השקעתי ככה זמן בכדי להתעלל בעצמי…
אז אחרי טיסה מזעזעת (לא ציפיתי למשהו אחר…), ונהיגה רצופה של 6 שעות מוינה, הגעתי באחת בלילה לFulpmes אשר בעמק שטובאי בקצה המזרחי של אוסטריה, בחבל טירול. הסתובבתי לא מעט באיזור טירול בעיקר לסקי בחורפים, פה בעמק הזה לא יצא לי להיות מעולם.
טרק עמק השטובאי הוא בעיקרון 8 ימים ו7 לילות שבהם ישנים בבקתות המקיפות את העמק. הבקתות נפלאות – מצוידות, נקיות, יושבות בנוף מהמם, ולכל אחת יש את הסיפור של המשפחה שמתחזקת אותה, בדרך כלל כבר הרבה מאוד שנים. המרחקים בין הבקתות לא קבועים, ובכלל בטרק בשטובאי, אין כמעט משמעות למרחק בקילומטרים אופקיים…אלא באנכיים 🙄
טוב…אז עם כל הכבוד לטרק במלואו, אין לי 8 ימים להשלים את כולו (מחכה לי סוכן בסלובקיה עוד 5 ימים) וחוץ מזה – לא אמרנו שבאנו להתעלל?!
אז מפה לשם, אני מוצא את עצמי עם סכין קצבים שוחט ומשנה את המסלול, מאחד ימים, קופץ על פני בקתות, ולא שוכח להכניס אקסטרות שלא במסלול, במידה וישארו לי כמה טיפות דלק במהלך היום.
לא אכנס לכל הפרטים של ההליכה, רק אציין שכבר ביום הראשון, בעודי מטפס לקרחון מחוץ למסלול (צריך לבדוק אופציות…לא?), כאשר נגמרו הסימונים, וגם הרוג'ומים (מערומי האבנים שמטיילים מוסיפים אבנים אליהם כשעוברים) נהיו הרבה יותר ספורים ונמוכים, כאשר אני צועד על בולדרים ענקיים, וביניהם סלעים, שלא בטוח שישארו עומדים כאשר אניח את רגליי עליהם…התחלתי להרגיש את זה.
ההרגשה העילאית הזו, של האור המטאפורי שזוחל לך לתוך הראש, מתערבל עם אוויר ההרים הדליל ורעש המים שזורמים מתחת לקרחון, ומתעצם עם הדופק הגבוה והנשימות התכופות בשל המאמץ שבטיפוס. ההרגשה שתיכף אתה מגיע לנירוונה שבאקסטרים, לעונג שבמאמץ, לסיפוק שבסבל וכל העולם נשכח….ואז, פתאום…. משום מקום – מופיעה לי בראש תמונה של עמרי.
כן כן, עמרי נחמני שלנו, שיום לפני שאני טס, מזהיר אותי כדלקמן – "אבי, תעשה חיים, ותעשה לי טובה, תשמור על עצמך. אתה מטייל לבד וזה מסוכן"
אויש, עמרי….אני אוהב אותך, אבל מה זה באת לי לא טוב עכשיו! פתאום אני שם לב, שעננים אפורים מתקבצים. פתאום אני רואה שהאבנים ממש לא יציבות. פתאום אני קולט שאין אדם בודד ברדיוס די רחוק ממני. פתאום אני נזכר שהירידה בחזרה אמורה להיות ממש תלולה…ופתאום אני מבין….שאני הזדקנתי 😥
אוקי… אז המקרה של עמרי (מי שמכיר, מכיר) גרם לכולנו לעשות חשבון נפש ולהזכר שאנחנו לא נהיים צעירים יותר, ושצריך לשמור על עצמנו….אבל…אבל…אבל אני סופסוף לבד! ויכול לעשות מה שבא לי! בלי לדפוק חשבון לאף אחד! די כבר עמריייי
טוב, אז שתי סטירות וקפה אחד אחרי, התעשתתי וחזרתי להנות, עם כוכבית קטנה בראש שנשארה איתי עד הסוף.
אז הימים נפלאים, והנופים משכרים, והטבע העצום והדרמטי פותח כל צ'אקרה סוררת שמנסה להשאר סגורה, אבל התכנית נשארה עדיין אותה תכנית. כל מי ששומע בדרך מה התכנית שלי מרים גבה, ואני נהנה להיות מין גיבור שכזה בעיני הגרמנים בזמן השיחה, אבל מתישהו צריך לתרגם את זה גם בשטח.
הדבר הכי גדול שעברתי בטרק הזה, הוא להזכר שוב מחדש מה זה אומר להגיע לקצה. והקצה הזה זה מקום שאתה לא אוהב להיות בו כשאתה שם, אבל אני חושב שכל אחד מאיתנו צריך לבקר שם מדי פעם. זה המקום בו אתה לומד על עצמך הכי הרבה, אתה בוחן היכן אתה נמצא באמת יחסית לתפיסה שלך, וכשאתה עובר את זה, המחשבות מזדככות וכל דבר בחיים מקבל את הפרופורציה הנכונה שלו.
אז ביום השלישי, כשאני מטפס לפס (מעבר הרים) רביעי שלי באותו היום, אחרי ש-1400 מטר של טיפוס מצטבר במהלך היום כבר מאחורי, השעה מתחילה להיות מאוחרת, הכתפיים פתאום כואבות מאוד ממשא התיק כל היום, והשרירים ברגליים, אלו שמלווים אותי כל חיי נאמנה, פתאום מכנסים ישיבה בכדי להחליט יחסינו לאן – אני מבין שאני שם…בקצה.
ואז אני מבין, שכל מה שאני אומר ברגעים כאלו לאנשים שמטיילים איתי, אם זה משפחה, חברים, או מטיילים ב"על השביל", צריך להיות מופנה פנימה. לגרום לגוף העייף, הכואב, המשווע למנוחה, להתעורר בגלל נוירונים במוח שנותנים לו אנרגיה לא מוחשית, אבל יש להם עוצמה יותר גדולה מכל מנוחה או חטיף אנרגיה. להאבק על כל צעד, להתעלם מכל כאב, לגרש כל מחשבה שלילית (עמרי…שלא תעז לבקר שוב…!) ולדעת שבסוף…זה יגמר.
ואתה תגיע…עייף, רצוץ, כואב, ומותש. אבל גאה, מרוצה, עם אנדרופינים בשמיים – עשית את זה!
חשוב לי להזכר בהרגשה הזו, בכדי שבפעם הבאה שמטייל שלי יהיה שם…בקצה, ואני אבוא אליו ואנסה להרים אותו, ולגרום לו להמשיך, הדברים האלו יבואו מהיכרות אמיתית של ההרגשה הזו, ואיך הכי טוב להתמודד איתה.
אז טרק שטובאי – חוץ מזה שהיית מהמם, יפהפה, מזג אויר כמעט מושלם, פתחת לי אפשרות לטיול חדש ומגניב ב"על השביל" (לא לדאוג…. הטיול ללקוחות לא יהיה דומה למה שתיארתי להלן 😉 ) – גרמת לי להזכר שוב במקורות. בקושי, באתגר, בהתמודדות, ובסיבה שאנחנו יוצאים לכבוש ככה את ההרים.
תודה!
