מעין-קובי לבית-הבד בצומת עציונה – מקטע 31 – 18/01/19
אנחנו ממשיכים להתקדם בהרי-ירושלים, והיום דרך הררית נפלאה לפנינו – בה נתחיל גם את הירידה לכיוון שפלת-יהודה. הדרך תכלול את ח'ירבת-חנות, דרך-הקיסר, ותגיע עד לבית-הבד בצומת-עציונה. למעשה, מבט במפה מבהיר לנו שהיום נסיים את פרוזדור ירושלים. אחרי שבוע חורפי וסוער – יש לנו יום שימשי, אבל קר. אנחנו עדיין יכולים לראות את היישובים אורה ועמינדב ואת יד-קנדי, דרך-הפיטרולים ונחל רפאים, והגבול של שבט יהודה לפי ספר יהושוע: "כתף נחל רפאים" – שהוא גם קו פרשת-המים (בחלק הגבוה של הנחל) – שם צעדנו במקטע הקודם. אנחנו גם במקום היחיד ממנו נשקף בין השנים 1948-67 גוש-עציון והאלון-הבודד – מהאזורים הבודדים שירדן כבשה במהלך מלחמת-העצמאות. שמוליק המדריך מבטיח שהיום נצעד באחת הדרכים החשובות והמרכזיות בארץ-ישראל – מבית-גוברין לירושלים. אנחנו נתחיל מלצעוד 4 ק"מ מישוריים עד מושב בר-גיורא, נרד ונעלה – זה יהייה קצר וחזק – לחורבת-דורבן, עין-מטע ועין-תנור, ונגיע לבית-הבד.
אנחנו יוצאים לדרך ומתקדמים בדרך נוחה ורחבה, ובאחת הנקודות שמוליק עוצר: זו תצפית נוספת לעבר פרוזדור ירושלים – ושמוליק מבהיר – זו האחרונה… והיא כוללת את מעלה החמישה, הר אדר, הקסטל, נחל שורק, הר איתן והר הטייסים עם המגדל לתצפית-אש, רמת-רזיאל והיישוב כיסלון. מכאן אנחנו צועדים אל 'עולם אחר'. אנחנו חולפים על-פני מספר בתים – הרחבה של מבוא ביתר (בערבית: בתיר) – שנקראת על-שם ביתר מתקופת בר-כוכבא, המוזכר בגמרא כאחד המקומות הדרמטיים שאליו נכנסו כ- 80,000 יהודים שנטבחו במרד, שאחריו לא נשארה לאומיות יהודית בארץ-ישראל. בשנות ה- 50 לא היה כאן כלום, ומגיעים מתיישבים ברוח ז'בוטינסקי – המקום ומשמעותו התאימו להם… לפנינו עין-יואל, על-שם יואל בן-יהודה פוטוביץ' מגרעין חד-נס שהתיישב במבוא ביתר ונרצח בשנת 1959 על-ידי פורעי-פדאיון שחצו את הגבול הפרוץ והשאירו אחריהם פתק ובו הכיתוב "נקמתו של רחמן באדר". קטע הדרך שבו אנו צועדים על אספלט – זו הדרך להתמודד עם המיקוש. אנחנו צועדים סמוך לכרמים, שהתושבים חייבים לעבד כדי לשמור על זכויותיהם על הקרקע, אחרת היא תוחזר למנהל מקרקעי ישראל. לגפנים טוב כאן באזור – הם בתרדמת-חורף, והענבים בקיץ יהיו טובים יותר, וישמשו למגוון שימושים – מייקבי-בוטיק ועד אכילה. ציפינו שתהייה כאן יותר פריחה, אבל היא יחסית דלילה – צהובה בעיקרה, עם ניצנים ראשונים של רקפות, ובהמשך גם כלניות – מסתבר שעדיין קר מדי, ואנחנו יחסית בגובה. אם נחזור עוד חודש – אומרים שיהייה כאן יותר שמח, צבעוני ופירחוני… מה שכן, עוד שבוע ט"ו בשבט, ובאמת השקדייה פורחת. אנחנו מגיעים לקבר-שייח' – שייח' אחמד אל-חובאני – שהיה מרבה במעשים טובים, ובגישור סיכסוכים, והקבר שלו בדרך בין עזה לירושלים, כי הדרך וההליכה בדרך היא חלק מהגישור. אתרי קברי השייח'ים פזורים בארץ גם בזכות זה שדויד בן-גוריון הורה במהלך מלחמת העצמאות לא לפגוע בהם. אנחנו נכנסים לראות את המבנה, עם המבואה הסלון, הקבר והקיבלה שמסמן את כיוון התפילה דרומה – לכיוון מכה. אנחנו ממשיכים להתקדם בשביל הבוצי בשמש, ומגיעים לשרידים של חומה/ מבנים. אנחנו עוצרים ליד צמח שנראה כעלים גדולים של חסה עם פרח סגול (שכבר נבל) – זהו צמח שנכתבו עליו טקסטים רבים, וגם לגבי דרך עקירתו: זהו 'תפוח השדים', צמח הפולקלור – הדודא – שמפיקים ממנו יותר ממאה פורמולות שונות עם יכולות והשפעות שונות, זה פרי המאגיה וההזיות… והחלק הרעיל שלו נמצא בשורש. הצמח מוזכר בכתבי יוספוס פלאביוס, וגם מיוחס לסיפור של רחל ולאה עם יעקב, ומוזכר בפסוק המפורסם בשיר השירים: "הדודאים נתנו ריחם"… (פרק ז', י"ד).
אנחנו באיזור שהמושג "חותם למלך" הוא רלבנטי לו במיוחד: חותם זו אבן קשה או מגולפת בצורה כלשהי (במקרה זה: חיפושית או פרח), ומופיע על הידית של כד, ובו הפנייה או הקדשה ל-"מלך… חברון/ לכיד/ ערד…". בארץ נמצאו כאלף כאלה, מתוכם כארבעים כאן, חלקם בכדים שלמים, במחילה של דורבן. המחקר מראה שהממצאים הם מימי מלכות בית-דויד. דויד (עוד לא המלך) צעד ממש כאן בדרך מבית-לחם לעמק-האלה כדי להביא אוכל לאחיו – ולמעשה לקרב בו הכניע את גוליית…
אנחנו מגיעים במלכותיות לתצפית-נוף אל מטע ובר-גיורא, על-שם מנהיג במרד הגדול ברומאים. אנחנו יורדים ומגיעים למטע – מטע תמרים, ועוצרים לחבק עצים ולהצטלם. יש מספר סוגי דקל – תמר, וושינגטוניה, קנארי, הדום. הבעיה העיקרית שלהם – החידקונית, שנכנסת ללב הדקל, הזר נופל, והעץ גווע. את דקל הוושינגטוניה הביא לארץ אהרון אהרונסון למושבות ולרחובות, כאן זהו דקל המסור או 'הדקל הננסי' שכשמו – לא כן הוא… מי שננסי הוא הפרי שלו, הקטן, שחור, מתוק ואכיל, ומשמש לייצור שמן לטיפול בערמונית, והוא מפיץ את זרעיו בעזרת הציפורים שמחמצנות ופולטות אותו. הסיפור המדהים שהוא שאנחנו רואים שהגזעים של הדקלים שרופים – משריפה במקום שפרצה בשנת 2016, אבל לב הדקל לא נפגע – והם מתאוששים. אנחנו במשתלה שרצתה לגדל עצים ולמכור אותם לרשויות – אבל נתקעה איתם, כי הרשויות לא רצו את הדקלים עם הקוצים המשוננים… בעבר שכן כאן הכפר בו התגורר השייח' שליד קיברו חלפנו בדרך קודם.
אנחנו ממשיכים להתקדם לעבר עין-מטע, ועוצרים ליד מבנה – ושמוליק מסביר שזהו אתר צלבני. כאשר אנו מדברים על מבנה צלבני – עולה לנו בראש מבצר. להבדיל, מבנה זה נראה כמו 'מבנה ציוני' – זו חווה חקלאית. הצלבנים באו כדי לשלוט בארץ ולאפשר עלייה לרגל, והתיישבו בהתאם – ויחד עם זאת נמצאו בארץ-ישראל 4-3 אתרים כאלה, של התיישבות של אציל בבית-חווה, סמוך למעיין. זו אמנם חווה חקלאית, אך מבט חד מראה לנו שבבנייה משולבת גם חומה עם חרכי-ירי – בסגנון הבנייה הצלבני. ההתיישבות הציונית באה לארץ-ישראל בגישה שונה – התיישבות, חקלאות והיצמדות לקרקע כמטרה – ולא כאמצעי. אנחנו מגיעים אל המעיין היפה והצלול עם השבלולים השחורים (סימן לטיב המים), הצומח מסביב, ועץ-התאנה הגדול. בח'ירבת חנות יש שרידים של כנסייה ביזנטית קטנה, שנמצאה בשלמותה עם הקפלה שפנתה לכיוון מזרח, רצפת-פסיפס וציורי חיות, אבל נהרסה בצורה מכוונת: אבני-הפסיפס בצורת הרוזטות נשארו, אבני-הפסיפס בצורת החיות פורקו והורכבו אקראית או פוזרו בגלל שהן צלם. זה השלב שבו שמוליק מסב את תשומת ליבנו שנתעורר – כי זה מדהים! האמת, צודק… בתקופה הערבית האתר הוסב לחאן – חאן עילר – חניון ומלון בדרך.
זה הזמן שכל-אחד ירים שלוש אבנים לדרך. אנחנו מתקדמים לכניסה לדרך הקיסר, וסמוך לנו מערום אבנים גדול. יש טקסט מהמאה החמישית המתאר שהמקום הוא מקום מנוחתו נטול האבנים של גוליית, וכל עובר-אורח זורק עליו 3 אבנים, וכך נוצר המערום-גבעה, שכולו מלאכותי. עכשיו אנחנו מבינים למה הרמנו שלוש אבנים, ובעיקר מה לעשות בהן עכשיו… ואפשר להתקדם בשביל הקיסר – כאן נגלית לנו המשמעות של המשפט "כל הדרכים מובילות לרומא", ומפליא לגלות כמה זה מקביל/ חופף לדרכים של ימינו – הדרך שלנו כיום היא הדרך של טיבריוס ושל עולי-הרגל… מה שמזכיר לנו שאנו בדרך רומית עתיקה הם הגשרים, אבני-הדרך, טירות, קירות, חניונים ובורות-מים, שהיוו דרכים לרומא באורך של כ- 85,000 ק"מ – כולל הדרך הזאת, החצובה כדי להתגבר על המעלה. בערך בשנת 100 עולה הקיסר אדריאנוס, שבתחילת דרכו תמך ביהודים, ואף אישר לבנות מחדש את בית-המקדש. בשנת 110 ביקר בארץ, והדרך נסללה בתקופתו – בחלקים מהדרך אנחנו ממש רואים את הסלילה הרומית של הדרך, את המדרגות שכוסו באדמה שמנעה גלישה, מה שאיפשר גם לכירכרות לעבור, ויש גם קימור בדרך, כדי שלא יצטברו מים. תוואי הדרך: עזה (נמל) – אשקלון – בית-גוברין- ירושלים. בדרך אנו מגיעים לבור-המים, שאפשר להיכנס אליו – אז כמובן שאנחנו נכנסים – ומבחינים בתעלות שהובילו אליו מים מהמידרון (יש שרידים גם מחוץ לבור), וגם את הטיח בן אלפיים השנים (!). לאחר חציית הכביש אנחנו מגיעים אל סימני הדרך של הדרך הרומית העתיקה – אבני המיל. כאן אנחנו עוצרים לסיכום המקטע שארך 14.5 ק"מ, ולמדים שבעתיד המקטע עשוי מאוד להשתנות: מתוכננת כאן אוטוסטראדה רחבה עם גשרים ומנהרות, מה שיפגע קשות בטבע ובנוף באזור.
בשורה התחתונה – מאחורינו פרוזדור ירושלים שהתחלנו בלטרון, ולפנינו שפלת-יהודה והדרום, כלומר – סיימנו עם סוג הנוף הזה, ומכאן דרומה בשביל-ישראל כמות המשקעים יורדת בצורה משמעותית. זה הזמן והמקום להיפרד מסביבת ירושלים, ואין דרך יותר מתאימה לעשות את זה מאשר לשוב אל המקורות – כמובן, אל שיר-השירים (קכ"א):
שיר למעלות:
אשא עיני אל-ההרים, מאין יבוא עזרי…
אל ייתן למוט רגלך; אל ינום שומרך.
הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל…
ה' ישמרך מכל-רע, ישמור את-נפשך.
ה' ישמור צאתך ובואך, מעתה ועד עולם…