ממצפה עופר למאיר שפיה – מקטע 19 – 09/12/17
היום אנחנו משלימים את הצעידה בכרמל – אביצר מבטיח שעדיין יש עליות וירידות, אבל פחות… בנקודת הפתיחה שלנו במצפה עופר מתקיים היום מירוץ, אז אנחנו חונים למרגלות המצפה, וכמובן שלא מוותרים על טיפוס למצפה עצמו, למרגלות מגדל-האש של קק"ל. זהו מקום מעולה לתצפית-נוף מרשימה – חוף-הבונים, זיכרון-יעקב, ארובות-חדרה, קיסריה… זה המקום לתהות מה מקור השם יער עופר: עופר הוא הבן של איילה, איילה העניקה למקום את שמו הקודם – עין-רזאלה, הוא עין-איילה – וכעת הבן של איילה – עופר… זה הזמן להתחיל לצעוד מזרחה ודרומה – אל עבר העליות והירידות שאמנם יש פחות, אבל יש…
אנחנו צועדים בשביל חורש ים-תיכוני צר, ומדי-פעם השביל נפתח לפינת-הנצחה/ מיצפור, בהתאם למדיניות קק"ל – נטיעות של עצים ועמדות ישיבה ותצפית-נוף. אנחנו ביער עופר/ אטא-טורק, אבי המהפיכה החילונית בתורכיה – שאין לו קשר לאזור, אבל בעבר היו תורכים בין המתיישבים באזור, והם תמכו בהם. תצפיות הנוף שנפתחות לנו פותחות שערי-נוף לים או לכרם-מהר"ל – בינתיים אביצר רוצה לספר לנו סיפורים על האזור שבו אנו צועדים ועל השטחים שנפרסים באופק, אבל בגלל הרוח אנחנו דוחים את הסיפורים לעמדות נוחות יותר בהמשך. במבט דרומה אנחנו יכולים לראות את הירידות והעליות שעוד לפנינו, והן רציניות – יאללה, עכשיו צועדים…
אנחנו עוצרים ליד האנדרטה לזכר סרן מוטי שרון שנפל בשנת 1988 בהתרסקות מסוק בעת הנחת אבן-גבול מספר 31 בגבול ישראל-מצרים. מספר מטרים דרומה יש עמדת-ישיבה ומיצפור על-שם צביקה קפלן שנהרג במבצע צוק איתן – לכיוון השני, מערבה. השלט מזכיר לנו ש-"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ממש כמו השביל הכללי – "שביל הבריחה" – זכר לבריחה לארץ-ישראל בתקופת הפרטיזנים, שבשיתוף עם המוסד לעלייה ב' העלו עולים מאירופה לארץ-ישראל.
בקעת כרם מהר"ל היא בקעת-טוף געשי שנשטף ונשאר בבקע, ולכן זה אזור התיישבות יחסית נדיר בכרמל – כי הוא פורה. למעשה, בדומה לאזור הכינרת, הקרקע כאן קולטת מים אבל לא מחזיקה אותם, ולכן היא הראשונה להיות ירוקה ופורחת, וגם הראשונה להיות צהובה ולהתייבש… בגלל זה כבר עכשיו, אחרי הגשם הראשון – הכל כבר ירוק, ובגלל זה באפריל כבר יהייה כאן יבש וצהוב. כפר מהר"ל – ששמו נבחר על-ידי המתיישבים הצ'כיים שלו – הוא הסיבה לכל הירוק באזור, והוקם על חורבות אחד מכפר "המשולש הקטן", והפך למושא לוויכוחים ולסיפור פתלתל של תולדות הבעלות על הקרקע – ממחמוד אל-נהרי מהכפר הערבי שלא ברח, דרך קק"ל, ועד יעקב סלומון (כן, הנכד של יואל משה סלומון מהשיר ההוא), וכך עד היום…
אביצר פותח מפה וממקם אותנו במסלול, ובדרך שבה כפרי "המשולש הקטן" כיתרו את כביש 4 – שהיתה הדרך היחידה מדרום לכיוון חיפה. כיתור זה, והפעילות העויינת של תושבי הכפרים הם שהובילו ל-"מבצע שוטר".
אנחנו ממשיכים לצעוד עם הבטחה שהתה של רמי נמצא לפנינו, ויורדים בשביל רחב, נוח לא תלול, ואכן רמי מחכה לנו במרכז-הייעור של קק"ל, בין מטעי הזיתים והחורש הים-תיכוני מסביב. בהמשך מחכה לנו טיפוס חווייתי בשביל צר, מדרגות-סלע טבעיות, מוקפים בחורש ולאורך גדת-הנחל, או כמו שאביצר מסביר – נחל של נחל… בהמשך עוברים לשביל-ג'יפים רחב עם נוף שנפתח מערבה, אל הים. כמיטב המסורת בצעידה בכרמל, אחרי כל עלייה מגיעה עוד ירידה בערוץ-נחל צר, ומטעי זיתים וסברסים שאנחנו כבר יודעים שהם סימן ליישוב ערבי קדום. כמובן שבהמשך נמשיך לעבור לשביל צר, סבוך ומפותל – וחוזר חלילה… ונחלוף גם על-פני מערת שמרי (על-שם הנחל הסמוך) – מערת-פעמון, שלהבדיל מהמערות שנכיר בהמשך באזור בית-גוברין, שהן חפורות – היא מערה קארסטית-טבעית לחלוטין, שנוצרה כי יש כאן מפגש של שני סוגי סלע – סלע גיר עם רמות שונות של קלציט/ סידן, וכאשר המים מחלחלים הם פוגשים בסלע רך יותר, ומעמיקים ומרחיבים את הבלייה – עד כדי כך שאנחנו יכולים לראות את המפלסים של הסלע, ואת נקודות ההתרחבות של המערה, כולל קריסות של סלעים מלמעלה. כאן בחשיכה אביצר מספר לנו על הקוצ'ינים שהתיישבו במושב עופר לאחר העלייה לישראל בשנת 1950 – ואחת המטיילות בקבוצה – ריקי רון, שהיא קוצ'ינית במוצאה (ואישתי…) – מספרת לנו על העדה, העלייה לישראל, ומה שנשאר מיהדות קוצ'ין כיום.
זה הזמן לרדת בשביל רחב של הנחל, ושוב לעלות, והעיקר – להגיע למפגש שני עם רמי והתה… זה הזמן והמקום גם להרחיב על מבצע שוטר: בסופו של סיפור ארוך, בחודש יוני 1948 דויד בן-גוריון החליט לפתור את הבעיה של המצור על חיפה – אבל יש הפוגה, ואסור להכניס חיילים – אז שולחים כח-משטרה – ומכאן שם המבצע: מבצע שוטר… למעשה, אנשי חטיבת אלכסנדרוני לובשים מדי-משטרה, ומשחררים את שלושת הכפרים, בסיוע מטוסים. למחרת בעיתונים מתפרסמות בעיתון ידיעות על "פעילות של משטרה צבאית קרקעית ואווירית בכביש החוף"…
בהמשך הצעידה אביצר שב ומדגיש לנו כמה נכון לטייל כאן – עכשיו, כאשר הכל ירוק. אנחנו ממשיכים כאשר למרגלותינו פרוסה בקעת-שפייה, ואנחנו צועדים בין מחצבות, לפנינו גבעה עגולה שעוד נקיף (ועליה כפר הנוער מאיר שפייה), ובאופק כביש 70 – יעד הצעידה של המקטע היומי. כפר הנוער מאיר שפייה הוא הזדמנות להזכיר את תרומתו של אדמונד דה-רוטשילד, את סיפור השושלת, את היישובים באזור ובארץ שקמו בזכות פועלו – ואת אלו שקיבלו את שמם משמות קרובי-המשפחה – חלקם ממש מהאזור: זיכרון-יעקב, מזכרת בתיה וכפר מאיר שפיה – על-שם מייסד השושלת. זהו בי"ס חקלאי-פנימייתי שמאז ועד ימינו הכשיר חקלאים להתיישבות בארץ-ישראל, שאליו גם ברחו יהודים מהגירוש התורכי – אירוע שחיים נחמן-ביאליק כתב עליו שיר בשנת 1926, שהקדיש לבנות שפייה, וברוח הדברים והאווירה אנחנו נסיים עימו מקטע נוסף בפרט, ואת הצעידה בכרמל בכלל בהירהור על החורשה ועל בנות שפיה…:
בִּשְׁפֵיָה יֵשׁ חֹרְשַׁת בְּנֵי-אֹרֶן
וְסֻכָּה לְצֵל וּלְמַרְגֵּעָה.
וּמָה עוֹד בִּשְׁפֵיָה? חֲצִי גֹרֶן,
שְׁלִישׁ אִכָּר מְטַיֵּל בְּמִקְטֹרֶן,
וּמַעְיָן אַט זוֹחֵל בְּאַשְׁבֹּרֶן,
עֵץ יָבֵשׁ עַל רֹאשׁ הָר כְּתֹרֶן,
בַּחוּרִים כִּמְלֹא הַצִּפֹּרֶן,
אַךְ בָּנוֹת בִּשְׁפֵיָה – כְּמֵאָה…
כְּפָר בּוֹדֵד לוֹ שְׁפֵיָה – מִי דוֹרְשָׁהּ?
וּפְלָאִים לֹא מְעַט בָּהּ: עֵז חוֹרְשָׁה,
סְרִיס תַּרְנְגוֹל, חֲתוּלָה צוֹלֵעָה,
אַךְ פֶּלֶא פְלָאֶיהָ –הַחֹרְשָׁה…
רַבּוֹת בְּנוֹת כְּרָךְ הַמְלֻמָּדוֹת –
וּנְבוֹנוֹת מִכֻּלָּן בְּנוֹת שְׁפֵיָה…
לוּ רָאָן הַנָּבִיא מֵעֲנָתוֹת
וְרָפָא לְרוּחוֹ הַנְּכֵאָה…