מעין יורקעם למפעלי-אורון, כרבולת 1 – מקטע 41 – 01/03/19
היום אנחנו נרגשים במיוחד: זו היציאה הראשונה שלנו למקטע כפול של יומיים! – במדבר, במקטע "קשוח במיוחד" – וכאשר אביצר מבטיח "קשוח" – אנחנו מתקשחים… אנחנו מתכנסים בשמחה, בששון ובקור בעין-יורקעם, עם הרוח הנושבת בעוצמה – ולמרות זאת- פותחים מפה כדי להבין מה מחכה לנו – היום וגם מחר…מערבה מאיתנו יש מכתש – ואנחנו נטפס אליו בסנפיר הגדול – מהטיפוסים היפים בשביל! – ונגיע לתצפית, ואז נלך על רכס הכרבולת, ונרד ממנו. מחר נצעד לאותו מקום – מהכיוון השני, אבל את זה נשאיר למחר. בכל מקרה, כאן ועכשיו זה ברור: כך צריך למצות את החורף – בצעידה מדברית בשביל-ישראל: אנחנו מטיילים מוקפים בפריחה מדברית שנמצאת בשיאה בחורף טוב – שכוללת גם את אהרונסונית פקטורובסקי (כן-כן – זה השם…), פגוניה מוריקה ושיח זוגן – שהעלים שלו כאילו 'עולים לתיבת-נוח' – זוגות-זוגות…הכל פורח, מגוון, ובשלל צבעים – לבן, ורוד, סגול, צהוב…
אחרי הליכה קצרה, אנחנו עולים על ה-"סכין" של המכתש – של הסנפיר הגדול, ובמהלכה אנחנו מסתכלים על הנוף – קדימה ואחורה, שזה למעלה ולמטה – שניהם מוציאים מאיתנו WOW גדול… אנחנו צוחקים, קצת גם מקטרים (מוכרחים לשלב בעלייה כזאת…), מצטלמים, מצלמים, ובעיקר- עולים ועולים, עד ש… זהו. אנחנו בתצפית עליונה – מביטים על הנוף הפנוראמי – אל המכתש, מישור-ימין, ה-"סכין", "מפעל הטקסטיל" של דימונה – ושומעים הדרכה: אנחנו על הקיר הצפון-מזרחי של המכתש הגדול שנפרס מתחתינו, ובו האשל הגדול, החולות הצבעוניים, כביש 224 נכנס למכתש ומזגזג, מטפס ממול בהר אבנון בו יש מחנה-פועלים נטוש, ועד ירוחם. ממול הסיבוב של קצה המכתש ומעלה-אברהם בדרום-מזרח – שאותו נראה מקרוב כבר מחר. מכתש זה גדול בערך פי שלוש מהמכתש הקטן, ומכאן קיבל את שמו – לפני שגילו את מכתש רמון, שהוא גדול יותר – הוא המכתש הענק, ועליו נדבר כאשר נגיע אליו… משמאל נפרס רכס הכרבולת, שלמעשה אנחנו כבר עליו, ובשיא גובהו- 673 מ' – נהייה מחר. בכיוון השני אנחנו רואים את דימונה, "מפעל הטקסטיל" או הכור – לפי מקורות זרים, וגשר הרכבת שחצינו מתחתיו בדרך לתחילת העלייה. זו רכבת ייעודית שנסללה במיוחד עבור מפעלי הפוספטים באורון – לדימונה, אשקלון – ולייצוא. עכשיו אנחנו נרד לכיוון המכתש הגדול, ונפנה דרומה על רכס כרבולת.
אנחנו צועדים – ועכשיו אנחנו גם רטובים מהגשם שיורד, וחולפים על-פני קירות-שבלולים ומאובנים שמזכירים את מה שאנחנו כבר יודעים: כן, פעם היה פה ים… אנחנו תופסים מיסתור-סלע בדרך – הפעם מסתתרים מהגשם ולא מהשמש המדברית, ועוצרים. מסתבר שהמיסתור טוב חלקית, ורק לחלק מהקבוצה, אבל לאביצר שלנו זה מספיק כדי לאלתר לקבוצה קפה-של-שטח, וגם הרחבת-דעת נוספת על המכתשים… אנחנו עוד נמשיך לדבר על המכתשים, אבל בתנאים מתאימים יותר…
מכאן שביל-ישראל פונה לנקודת-הצטיידות סמוך למפעלים עבור הצועדים ברציפות, ואנחנו 'עוזבים' אותו קצת, וממשיכים בתוואי של סימון-שבילים כחול, שמוביל אותנו לעלייה חדה נוספת על 'סכין', ונגיע למתקן-מים עילי של המפעלים, שלידו נתיישב לשיחת גיאולוגיה בנוף הפתוח ולקפה נוסף ונטול גשם, ועכשיו אנחנו עוברים במעבר חד לתופעה מיוחדת אחרת כאן – הפוספטים: באזור זה נחשפת שכבת-ים עשיר מאוד, שיצר את סלע-המשקע כאן, והיו בו הרבה יסודות זרחניים ששקעו, והרכיבו את סלע הפוספט, שהוא סוג של סלע גיר, עם הרכב כימי שונה. התגלה שחומר הזרחה, העשיר בזרחן – שמקורו בחומרים אורגאניים – מתאים להפרייה מזורזת ואיכותית יותר של חומרים אורגאניים – זה כמו קומפוסט איכותי במיוחד. עיבוד החומר מתוך הסלע דורש שני תהליכים – הפרדה מסלע הגיר "הרגיל", והפרדה מהמלח: את הסלע קולים כדי להתיך ממנו את החומר הזרחני שמותך בטמפרטורה גבוהה מאוד, ואז שוטפים בזרם חזק במיוחד כדי להפריד את המלח – ונשארים עם גוף זרחני שממנו מפיקים דשן, חומרים משמרים, חומרי הדברה, חומר-נפץ, ועוד. זה משמעותי מאוד בעולם של ימינו, עם האוכלוסייה הגדלה – השטח לחקלאות צריך לספק הרבה יותר תפוקה כדי להספיק לכולם, וחומרי הזרחה קריטיים לתהליך. בארץ פועל קונצרן של כ.י.ל., נגב-פוספטים, ואנחנו רואים עכשיו הרבה כסף מול העיניים – עד כדי-כך שהקימו כאן רכבת ייעודית רק לטובת הייצוא של חומרים אלו. הבעיה הסביבתית היא כמובן שהטבע משתנה, נפגע, וחומרים רבים מתפזרים באוויר וברוח. אם שטחי הכרייה של הפוספטים יתרחבו לאזור נחל-קינה – שביל-ישראל יוסט ממנו. בשורה התחתונה: זה לא יפה, אבל זה נדרש, וזה גם מאוד ריווחי. בנגב יש את הסלע הזה, ואין הרבה אוכלוסיה שנפגעת, אז…
בהפסקה הבאה אנחנו מדברים על גיל כדור-הארץ, ובעיקר על חישוב הגיל בתקופות השונות, ולפי הדת והמדע., כי אמרנו שהיום "מדברים גם בישביל מחר" – כי במקטע של מחר צריך ללכת וללכת ונדבר פחות, וקיימנו. לקראת סיום אנחנו צועדים בכיוון המפעלים, וסמוך להם אנו מסיימים את המקטע היומי, שיש להודות שלא היה קשה מדי (כעשרה ק"מ בסך-הכל), אבל כל מטר היה שווה וחווייתי מאוד.
מכאן אנחנו מתגלגלים ללינה בגן-לאומי ממשית – אוהלי הבונגלוס מחכים לנו, וגם מקלחת חמה, אוכל מסיר פוייק'ה, שתייה חמה, מפגש חברתי של ערב, והתפזרות לשינה, כי מחר אביצר מתעקש להעיר אותנו בשעה 05:30 ולצאת לעבוד, סליחה – לצעוד…