מבית-מאיר לסטף – מקטע 29 – 02/11/19
היום אנחנו גם פותחים עונה וגם משלימים פערים – משלימים עם קבוצה אחרת מקטע שפיספסנו עם הקבוצה שלנו. אנחנו צועדים עם המדריך שמוליק, שכבר צעדנו איתו את "המקטע הבא", מהסטף דרומה ולפרוזדור ירושלים. באזור זה הנחלים זורמים ממזרח למערב, ושביל-ישראל מתקדם מצפון לדרום, מה שגורם לנו לעבור בין נחלים – שביניהם יש הרים גבוהים… יצאנו מהסטף – נקודת-הסיום שלנו, ונסענו באוטובוס דרך הקסטל ומבשרת-ירושלים, ממול מבשרת-ציון הקרובה והשונה, והגענו לבית-מאיר: היום אנחנו נרד מכאן לנחל-כיסלון התלול והיפה, נעשה הפסקת-תה במערת בני-ברית, ונעלה במעלה-כיסלון בלי ללכת בתוואי הנחל, ושוב נעלה לגבעת-יערים ולצובה שלמרגלות תל-צובה, ובסוף – מעיין והר-איתן. הבנו, לפנינו הליכה ארוכה של כ- 15 ק"מ עם מאמץ יפה ונוף יפה… אנחנו מתחילים בנקודת-הסיום של המקטע שביער-הקדושים, סמוך לעמדה נוספת שתמיד מושכת את העין לאורך שביל-ישראל: עמדת סיפרייה. שמוליק מראה לנו את המפה, עם פרוזדור ירושלים – הדומה לקו-הגבול עם ירדן בשנים 1949-67, ושאליו נגיע היום. הכניסה לפרוזדור היא הזדמנות ללמוד את מקור המילה: פרו – לפני, דור – דלת, הפרוזדור – לפני הדלת ומוביל אליה…
אנחנו מתחילים בדרך-נוף רחבה, ולמרגלותינו נחל-כיסלון. ממול הר עם דרך נוף לבנה בולטת – כן, שם נצעד בהמשך היום… היום אנחנו צועדים ביער הקדושים, בו המוקדים המרכזיים הם: מערת בני-ברית, אנדרטת אנה פרנק, ואנדרטת גווילי-האש המרגשת – מיצירות האמנות החשובות בישראל.
אנחנו מוקפים ביער משגשג – שרידי-טראסות, קטלבים, אלונים, חרובים – יער מגוון, בו שמוליק מראה לנו עפץ קטן מעץ אלה ארץ-ישראלית: פצע של עץ, שנוצר מעקיצה של צרעה – שגורמת לגידול מואץ של הפצע בעץ, שמטילה לתוכה. בפנים גדלים שני דורות של צרעות – שחיים רק בפנים – זה כל עולמן – ורק לדור השלישי צומחות כנפיים, הן מחוררות את העפץ – ויוצאות ממנו בהמוניהן… שמוליק מרהיב עוז ופותח לנו את העפץ, ואנחנו רואים את הצרעות בהתהוות… העפץ הוא חומצה שמשמשת גם לעיבוד עורות, הוא לא אכיל, ויוצר תחושת עפיצות בפה, כמו לאכול זית לא בשל – בררר… אנחנו יורדים, ואני שם לב שבהתחלה כולנו מתרחקים מהר מהעפץ שנשאר פתוח עם מיני-צרעות מאחרינו…
בסוף הירידה אנחנו מגיעים לתה-של-רמי בגירסת דייויד, במערת בני-ברית. זו מערה טבעית שהורחבה, ומשמשת כאתר זיכרון והתייחדות – אתר ההנצחה הראשון בישראל לקורבנות השואה: זהו יער-זיכרון שניטע כמענה לצורך של הניצולים להנצחה, בו ניטעו שישה מיליון עצים. אנחנו הולכים מעט, אל אנדרטה קטנה ומרגשת, אל דגם של מקום סגור, אבל עם מסר של בנייה מחדש, צמיחה ותקווה – חדרון עם חלון עם נוף ועץ – לזכר אנה פרנק, ושמוליק מקריא לנו קטע שכתבה, על המצוי ועל הרצוי – התקווה. החלון בפסל פונה אל 'עץ-הערמונים', שעליו אנה פרנק כתבה ביומנה, שהיה הקשר שלה אל העולם בחוץ. אנחנו ממשיכים עם שביל-ישראל, בדופן הדרומית של נחל כיסלון, וכמובן – במגמת-עלייה, ואחריה הליכה ארוכה ונוחה לקריית-יערים. אנחנו עוצרים בדרך לשמוע את סיפורו של דני גספר, שסבו – בעל מפעל שוקולד, נרצח ביום האחרון במלחמת העולם השנייה, במסעות המוות. בהיותו בן עשר הוא שתל עץ לזיכרו ביער הקדושים, לימים הפך לאחד המייסדים של שביל-ישראל, וכיום הוא מטייל כאן בתחושת הישרדות וניצחון, אבל לא בטעם שוקולד…
שמוליק מראה לנו תמונה של היער לפני השתילה – זה היה לגמרי הר טרשים קירח, ללא אף עץ אחד! יש גם תיעוד של הנטיעות הראשונות. יש לנו תצפית-נוף על יער הקדושים, נוף פתוח עד אשתאול, וברקע מישור-החוף וחוף אשדוד, ושמוליק מחדד: "אשרי האיש אשר יש לו חלקה נידחת, והוא נושם אוויר-פסגות בשלווה ובנחת"…
מולנו נישאת גבעה חשופה לגמרי, שקשורה למאבק על עיצוב הזיכרון: זהו תל-כיסלון, עם מדרונות תלולים וחלק עליון שטוח – המוזכר בספר יהושוע. המשמעות של "כיסלון" – מותניים צרים. בשנת 1949 מוקם יישוב חדש של אנשי זרם ז'בוטינסקי – יוצאי אצ"ל ולח"י, ובעיתון 'חירות' מדווחים על שינוי השם של היישוב – על-שם דויד רזיאל מהאצ"ל. לעומת זאת, בעיתון 'דבר' לועגים לרעיון, וקובעים שהיישוב ייקרא כיסלון. התוצאה: יש גם וגם – רמת רזיאל, וכיסלון…
גם כאן עוברים צינורות-הובלה של מים לירושלים, מה שממחיש עד כמה ירושלים כעיר גדולה דורשת ציר אחזקה – מים, אוכל, תעשייה ותעסוקה, כי זו עיר ללא עורף – היא תלויה במישור. הסלילה של קו המים השישי הביא לשינוי בתוואי של שביל-ישראל, שכבר לא עובר בנחל כיסלון. בהמשך אנחנו עוצרים לקפה-של-רמי, ולפנינו גבעת-יערים שהקימו יוצאי תימן. בצד השני נישא הר הטייסים והאנדרטה שלו, שממוקמת כאן כי במלחמת העצמאות נערכו קרבות קשים באזור שמורת-המסרק – נקודת המוצא שלנו – ומפקד כוח השיחרור של האזור, אורי בן-ארי פנה בבקשה לקבל סיוע אווירי. לחיל-האוויר היה מטוס כשבוע, והוא יצא למשימתו הראשונה – להפציץ את נקודת-המוצא שלנו, בה האויב היה ממוקם – בית-מאיר. המטוס המריא משדה-דב עם שני אנשי-צוות ושלושה "מפציצים" שהיו אמורים להשליך את הפצצה החדישה. בסיבוב השלישי הם מזהים את המטרה בקשר – ונעלמים. רק כעבור מספר חודשים, בחודש אוקטובר, אחד הערבים מבטיח לגלות סוד אם לא יפגעו בו, ומוביל אותם אל בור עם שתי גופות הטייסים. מקום קבורתם של שלושת המפציצים לא ידוע עד היום. שני הטייסים נקברו בקבר-אחים בקריית-יערים, וחלקי המטוס והמנוע נמצאים במה שהפך לימים לגן-הטייסים בהר הטייסים, אתר האזכרות הרשמי של חיל-האוויר.
לפנינו הליכה רגועה עד צובה ועד הסטף. אנחנו ממשיכים לצעוד במפגש של שביל-כביש, ויושבים לנוח במצפה-גדסי המטופח. מימין עומד מבנה "הפיל הלבן" שתקוע במקום שנים רבות, עם רעיונות, מיזמים ובעלים מתחלפים – וללא תוצאות, אבל עם קיר שמספר את סיפור המקום: אחד ממשתתפי השיירות נדר שאם ישרוד – ינציח את הנופלים במקום, ובאמת בבוא היום החליט להשקיע כאן, אבל מאז זה תקוע כארבעים שנים (!)… שמוליק מזכיר לנו שמה שכן היה פעם בגבעת-יערים הוא לא פחות מאשר ארון-הברית בכבודו ובעצמו: לאחר שהפלישתים שבו אותו בשילה, החזיקו בו ונפגעו, ומסרו אותו בחזרה – ארון-הברית שכן כאן במשך כעשרים שנים, עד שדויד המלך הוביל אותו אחר-כבוד לירושלים.
לאחר שחצינו את צובה, והסטף – נקודת הסיום – נשקף אלינו מימין, פנינו ימינה לפינת-פיקניק נחבאת בין העצים, וכמובן שכאן אנו עוצרים לקפה-של-רמי אחרון להיום. שמוליק מציין בסיפוק שהתחלנו בגובה 600 מ', ירדנו לגובה 250 מ', ועלינו חזרה לגובה 800 מ'… עברנו ליד אתר היסטורי חשוב ומעניין – ושמוליק ממליץ להגיע אליו ולעלות – תל-צובה, ה- Belmount – ההר היפה עם המצודה הצלבנית השמורה היטב – עם חפיר, חומות, וחלקלקה – ששלטה על האזור ועל הדרך, בקשר-עין עם המצודות מסביב. שמוליק גם מזכיר שכאן לא היו עצים – אלא מעברה, וצריך לאהוב ולהעריך את מה שיש כאן… ומספר לנו את סיפור הקרבות הקשים והדרמטיים בקסטל במלחמת-העצמאות: כאן נשמעה קריאת המפקדים בצה"ל המתמסד ובונה מורשת: "טירונים לסגת, מפקדים לחפות". כאן גם נהרג עבדל-קאדר אל-חוסייני – מנהיג ערבי בכיר ומפקד הכוחות באזור. הערבים חילצו את גופתו, וערכו לו מסע לוויה המוני בהר הבית, וישראל ניצלה חלון-זמן זה כדי לשחרר שטחים ויישובים באזור. בראייה היסטורית, זה נחשב לאחד האירועים המשמעותיים של שינוי המומנטום של המלחמה – השבר ביישוב הערבי, הבריחה וההפסד, שמכאן התגלגלו במהרה לחזיתות נוספות. כאן גם נוסדה והתמסדה רוח המפקדים של צהל" – "אחריי!". אנחנו, בצניעות, נמשיך לצעוד אחרי שמוליק בהליכה רגועה ונעימה עד הסטף, שם נביט קדימה אל מקטעי פרוזדור-ירושלים המאתגרים והמעניינים שלפנינו…