מפולג לאפולוניה – מקטע 23 – 17/09/16
היום אנו פותחים עונה שנייה – וכבר חידוש – לראשונה אנו "שוברים את הרצף" של הצעידה בשביל-ישראל, ומדלגים למקטע שמתחיל בפולג ויסתיים באפולוניה. עדיין חם, אפילו חם מאוד, ואנו נצעד לאורך הים – מצד אחד מצוקי הכורכר, מצד שני ים (שלפעמים נצעד בתוכו…), מעלינו שמש חזקה, ומתחתינו גלים ו/ או אבנים וסלעים, ו/ או חול – לעיתים טובעני… והכי חשוב – יש לנו ליווי צמוד של בריזה מתמשכת.
אנחנו צועדים בשרון הדרומי, באזור שכיום הוא מיושב – אבל זה המצב רק במאה השנים האחרונות: קודם-לכן המוסלמים שלטו כאן, היישוב התרכז בשומרון ובהדום השומרון – והחוף היה לא מיושב, כי מבחינת המוסלמים הים היה האיום – ממנו עלולים להגיע הפולשים הנוצרים מאירופה… במצב זה – השרון היה למעשה ביצה עם מים עכורים בגלל הניקוז שנעצר על-ידי רכסי-הכורכר. מה עשו עם זה, מי ומתי – בישביל להבין נצטרך לצעוד…
מה שאנחנו כבר מבינים זה שהאזור היה מיוער, התורכים חיסלו את היער לצרכיהם, ואנחנו נשארנו עם עמק נטול עצים (יחסית…), אבל מאוד חקלאי, נדל"ני, ולנו הצועדים בשביל-ישראל – האזור מאוד ימי…
אנחנו עוצרים למרגלות מצוק-הכורכר שנמצא מאחורינו, ולפנינו חלקים שכבר נפלו ממנו (הישיבה במיקום זה דווקא לא מומלצת…). אנחנו למעשה צועדים למרגלות הכורכר שמקורו באפריקה, שנשפך בדלתא לים התיכון, ונסחף בזרמים המערביים אלינו. החול התפרק והתגבש מחדש עם יותר קוורץ מנצנץ, ולכן זה סלע לא חזק ולא עמיד לבנייה לטווח-ארוך. חוסר העמידות גורם להתפרקויות של סלעים, ובשילוב עם פעילות של האדם (בנייה) החוסמת את זרימת החול צפונה – מובילים לקריסות של סלעי כורכר, ולנסיגה של קו החוף. קריסות המצוקים גרמו לכך שחלק מהסימון של שביל-ישראל הוזז למעלה. בכל מקרה, זו הזדמנות לחלק מהצועדים להיכנס למים לשחייה קצרה…
אנחנו צועדים כשני ק"מ נוספים בחוף-ים בתולי וריק (בגלל הגישה הבעייתית מכיוון מזרח), וכך נהנים מעוד יתרון ששביל-ישראל מעניק לצועדיו המתמידים… יחד עם זאת, משמעות דבריו של אביצר שמבטיח לנו "מקטע כייפי וכחול" – מקבלת כאן משמעות נוספת – מעבר לכייף ולים, והמבין יבין…
במעלה המצוק, אנו נהנים מהפסקה עם התה-של-רמי ומכיבוד קל בגן-לאומי שרון, וכאן אנו נהנים מיער קטן – שיטה, אקליפטוס, רותם, וגם מפריחה ייחודית של צימחיית-חוף, כולל חבצלת החוף/ השרון, נר-הלילה, ועוד. המשותף לאלה – זהו צומח… מדברי (!) – אמנם יורד כאן יותר גשם מאשר במדבר, אבל יש מכנה משותף רחב: הבדלי טמפרטורה קיצוניים, חודשים רצופים ללא משקעים, ובעיקר מליחות גבוהה (רסס מהים). לאור זאת, ברור לנו שאנו חוסים בצילם ונהנים מפריחתם של הגיבורים האמיתיים של הטבע.
אנחנו ממשיכים לצעוד לאורך החוף, עם חול ואבנים לסירוגין, יחפים ונעולים לסירוגין, בדרך לסידני-עלי, שלמרגלותיו תהייה עוד הזדמנות להיכנס למים… כאן אפשר להבחין איך ככל שמתקרבים להרצלייה – יש פחות חול (שנחסם), ויותר אבנים וסלעים. זה הזמן לטפס למעלה ולהבין מה עושה פה מסגד, וצפונית-לו גן-לאומי אפולוניה, הוא תל-ארשף.
המסגד הוא אחד המרכזיים לערביי-המשולש: למוסלמים בארץ-ישראל היתה טראומה גדולה מפלישות ומכיבושי הצלבנים, שהגיעו לרוב מכיוון הים. לאחר שהצלבנים הובסו – כל מבצרי-החוף נהרסו עד-היסוד, ואזור החוף הפך ללא מיושב מהמאה ה- 13 ועד המאה ה- 19, כדי שלצלבנים לא יהייה לאיפה להגיע בקו החוף. יחד עם זאת, צריך לתצפת על הים כדי לדעת אם האויב מגיע – וכך הוקם כאן מסגד סידני-עלי. המיקום חשוב כי כאשר מתפללים – גם צופים מערבה, לזהות אם האויב מגיע…
בהליכה קצרה אנו מתקדמים אל גן-לאומי אפולוניה, שם אביצר-את-רמי מפתיעים אותנו בקרטיבים מרעננים, ואנו יוצאים לסיור מודרך בגן הלאומי עצמו: חפיר העיר הצלבנית, ארמון השליט במרכז, ושטח הבתים והחקלאות מסביב. אנחנו יכולים לראות ששברי-המגדלים שעל-פניהם חלפנו למטה – היו מיני-נמל להימלטות, במקרה שכל קווי-ההגנה של המבצר יקרסו. אנחנו לומדים שגם יורדי-הים הפיניקים ישבו כאן, ועבדו את האל שלהם – רשף, ובהתאם כינו את המקום – ארשף. אחריהם הגיעו היוונים/ הלניסטים שעבדו כאן את האל "המקביל" – אפולו, ומכאן שם האתר – אפולוניה. הרומאים הגדילו את העיר, והביזנטים-הנוצרים הביאו לכאן עושר ושיגשוג וביצרו את המקום, עקב מרכזיות האתר לאימפריה הנוצרית – לטובת עולי-הרגל הצליינים.
שליטת הצלבנים הסתיימה בקרב קרני-חיטים בארבל, אבל הצלבנים חזרו והשתלטו על אזור החוף בראשות ריצ'ארד לב-הארי, שהקים קומפלקס ממוגן אדיר, והזמין את מסדר-ההוספיטלרים לשמש כאן כאנשי-צבא דתיים ומטפלים, באישור מיוחד.
בהגיענו אל המבצר מרגישים מיד שכאן היו חיים, וגם קווי ביצורים והגנה על החיים – התוקף היה צריך לעבור את החומה המסיבית, את החפיר העמוק, ואת מגדל-העוז הענק – שהוא כבר קו ההגנה השלישי… על כל זה יתגבר בייברס ה-ממלוכי, וכאמור – יחריב הכל עד היסוד, כדי למנוע אפשרות של חזרה של הצלבנים מכיוון הים…
אבל – בייברס או לא בייברס, חורבן או לא חורבן – אנחנו כאן, האזור שוקם על-ידי הציונות, ואנחנו צועדים, ונמשיך לצעוד ולחוות לאורך הקטע הכחול בסימון של שביל-ישראל…